מאבק בריכוזיות-כלכלה ומחקר

הריכוזיות – פגיעה בדמוקרטיה התאגידית והפקרת כספי הציבור בידי בעלי ההון

תקציר:

המשק בישראל נתון במצב ריכוזי, שבו מספר משפחות הון בודדות שולטות בעשרות אחוזים משוויו של המשק – בין השאר באמצעות פירמידות השליטה וההחזקות הצולבות בין מוסדות פיננסים לחברות ריאליות. שומרי הסף – החל בגופים המוסדיים והרגולטורים, דרך חברות הדירוג ומעריכי השווי וכלה בנבחרי הציבור והתקשורת – כשלו בתפקידם להגן על הציבור מפני כוחם של בעלי ההון.
במצב הנוכחי, שבו בעלי השליטה שולטים בלמעלה מטריליון ₪ מכספי הציבור, אין סיכוי שהרגולציה הקיימת תצליח להתגבר על הבעיות החמורות הנובעות מהכשלים המבניים במשק. על כן, אין מנוס מפירוק פירמידות השליטה וניתוק ההחזקות הצולבות בנכסים פיננסיים וריאליים. הוועדה להגברת התחרותיות במשק ("ועדת הריכוזיות"), שהוקמה כדי לטפל בנושא והציגה את מסקנות הביניים שלה לאחרונה, לא נותנת להן מענה מספק לבעיות השורשיות והחמורות הללו.

הצגת הבעיה

אנו רגילים לחשוב שמי עובד קשה וחוסך מכספו – בין אם בהפרשה לפנסיה, בהפקדה בבנק או בהשקעה בבורסה – מוגן על ידי שורה של רגולטורים. אנו רגילים לחשוב שהמשק מתנהל בצורה יעילה וששומרי הסף – הרגולטורים, מעריכי השווי, חברות הדירוג, הבנקים הגדולים, הגופים המוסדיים, חברי הכנסת – פועלים ללא לאות כדי לשמור על התנהלות אופטימאלית שלו. חלקנו גם מאמינים שהעיקרון המנחה של הכלכלה – כל חברה פועלת להשאת רווחיה – אכן פועל, לטובת המשקיעים ובסופו של דבר לטובת הכלכלה כולה.
למרבה הצער, המציאות רחוקה מהמצב האופטימאלי הזה.
אחת הסיבות העיקריות לכך היא קיומן של פירמידות השליטה וההחזקות הצולבות, שני כלים רבי עוצמה שעומדים לרשותם של בעלי ההון הגדולים במשק ואשר מביאים באופן מובנה לעושק של הציבור הרחב.

פירמידות שליטה

דרך הפעולה של בעלי ההון פשוטה: להחזיק בחברת אחזקות, שמחזיקה בחברות בת, שמחזיקות בחברות נכדות, וכן הלאה. אלה הן פירמידות השליטה. האבסורד שנוצר עקב מבנה זה הוא שמספיק שבכל דור בשרשור של החברות הללו יהיה לבעל השליטה רוב של כ-50%, והדבר מאפשר לו שליטה אפקטיבית על כל החברות שבשרשור – וזאת למרות שהחזקתו הריאלית בהן כבר דוללה לאחוזים בודדים בלבד.

עקב מבנה מפלה זה, בעל השליטה ממנה את הדירקטורים בכל שרשרת החברות, ללא קשר להשקעתו הנמוכה; הוא מרפד את המנכ"ל במשכורת שמנה על מנת שיהיה נאמן לקצה הפירמידה; והודות לכך הוא שולט בפועל בכל הפירמידה ללא מיצרים. גם האסיפה הכללית, שאמורה להוות כלי בידי ציבור המשקיעים להשמיע את קולם, מרוקנת למעשה מתוכן; משקיעים קטנים כמעט ולא משתמשים בה, שכן הדבר כרוך בטרחה רבה והשפעתם האפקטיבית שואפת לאפס.

כתוצאה מכך, החברות הציבוריות שבהן מושקע ציבור המשקיעים הישראלי אינן פועלות להשאת רווחיהן ורווחי המשקיעים; הן פועלות להשאת רווחיו של בעל השליטה בפירמידת השליטה.

גרעיני שליטה בגופים פיננסיים

במצב החוקי הנוכחי, רוכש המקבל היתר מבנק ישראל לרכישת 5 אחוזים ממניות מוסד פיננסי, מקבל לידיו כוח רב מידי, שאינו פרופורציוני למידת השקעתו הכספית. למעשה, במוסד פיננסי בעל פיזור מניות גדול, רוכש כזה עשוי להגיע למעמד של בעל שליטה כאשר הוא מחזיק בבעלותו אחוזים בודדים בלבד מן המניות.
בדומה למתרחש במבנה ההחזקות הפירמידאלי, נוצר כשל בדמוקרטיה התאגידית. הכוח לקבל את ההחלטות ניתן בידי מיעוט יחיד או קבוצת יחידים, בעוד שבעלי הנכסים נותרים חסרי יכולת להביע את רצונם ולהשפיע על התנהלות המוסד הפיננסי שבו יש להם חלק.
תוצאה נוספת של מצב עניינים זה היא חלוקה בלתי-הוגנת של האשראי על ידי הבנקים, המונעת מיזמים ומעסקים קטנים לקבל הזדמנות עסקית שווה, שבסופו של יום פוגעת בהתנהלות המשק וביעילותו.
תפיסת העולם המאפשרת קיומם של גרעיני שליטה במוסדות הפיננסיים היא אנטי-דמוקרטית – בכך שהיא נותנת כוח בידי מעטים, מפרה את העיקרון של 'מניה אחת – קול אחד' ומהווה הקצאת משאבים קלוקלת.

החזקות צולבות

בעלי ההון שולטים באמצעות הפירמידות לא רק בחברות ריאליות, כי אם גם בגופים פיננסיים – בנקים, קרנות פנסיה, חברות ביטוח. אלה הן ההחזקות הצולבות. עבור בעל שליטה אין דבר נוח יותר מאשר להחזיק בגוף פיננסי. הדבר משמש עבורו כמקור מימון זמין ונוח, שמבטח את בעל השליטה מפני כישלונות עסקיים. שליטה על מוסדות פיננסים הופכת את בעלי הפירמידות לחביבי שוק ההון והבנקאות – כי מי מבין מנהלי ודירקטורי הגופים הפיננסיים יכול להרשות לעצמו לריב עימם? בנוסף, ההחזקות הצולבות משמשות גם כמקור מידע על חברות אחרות כולל מתחרים, שעסקיהן שלובים במוסד הפיננסי שבבעלות בעל השליטה. עובדה זו פוגעת בתחרות הטבעית שהמשק זקוק לה, ויוצרת עיוות כלכלי מזיק.

הנזק שנגרם מהמבנים הנ"ל
המציאות המתוארת מזיקה גם ברמת החברה הבודדת, וגם ברמה הציבורית הרחבה ביותר.

ברמת החברה: כיוון שהשליטה בפועל בחברות שרחוקות מחברת האם בפירמידה, מוסווית על ידי שליטה ריאלית של אחוזים בודדים בלבד, מתאפשר לבעל השליטה, בין היתר, להביא להשלמת עסקאות בעלי עניין בין חברות שבשליטתו – עסקאות שבמרבית המקרים חומקות מתחת לרדאר של הרגולטורים. מובן שעסקת בעלי עניין פוגעת בהשאת רווחי החברה, יחסית לעסקה עם חברה חיצונית. וכשרווחי החברה נפגעים – רווחי המשקיעים הקטנים נפגעים.

ברמה הציבורית: המבנה הפירמדיאלי מביא לריכוז של כוח רב בידי בעלי ההון – כוח שמשמש בידיהם להפעלת לחץ ולזירוז תהליכים לטובתם, בקרב מקבלי ההחלטות. אלה מחלים את פניהם של בעלי ההון, אשר מצידם מתחזקים לוביסטים וקשרי ידידות עם בכירים במגזר הציבורי. צאו וראו למשל את ההתבטאויות של שר התקשורת שגילה את נחת זרוען של חברות הסלולר כאשר ניסה לבצע רפורמות שיובילו להוזלת המחירים לצרכן.
פירמידות השליטה וההחזקות הצולבות יוצרות מציאות לא דמוקרטית, שנוגדת את אינטרס הציבור. קבוצת מיעוט של בעלי הון קובעים את סדר היום הכלכלי, שולטים בפועל במשק שבו מושקע ציבור המשקיעים הפרטיים, שולטים במרבית כלי התקשורת, בבנקים ובקרנות הפנסיה, ועושים בכל אלה כרצונם. הפירמידות מאפשרות מצב שבו בעלות בהיקף קטן ובהשקעה של סכומים נמוכים יחסית, מאפשרת צבירת שליטה בהיקפים אדירים: ההון שנשלט בפועל על ידי בעלי ההון מוערך ביותר מטריליון ₪. אלה טריליון ש"ח מכספו של הציבור – משקיעים קטנים; בעלי חשבונות בבנקים; בעלי חסכונות פנסיה; בעלי פוליסות ביטוח. מרבית נכסי הציבור במדינת ישראל נשלטים, למרבה האבסורד, בידי כמה משפחות בודדות.

שומרי הסף

עקרונית, שומרי הסף השונים – הרגולטורים, המחוקק, המנגנונים המשקיים, התקשורת, הגופים המוסדיים – אמורים היו להגן על המשק מפני עיוותים שכאלה, ולהגן על האינטרסים של ציבור המשקיעים. אולם להלן נפרט איך עצם קיומן של פירמידות השליטה וההחזקות הצולבות, המרכזות כוח כה רב בידי בעלי השליטה, מאיין את יכולתם של שומרי הסף הרבים לפעול בצורה אפקטיבית כנגד האינטרסים של בעלי ההון ולטובת האינטרסים של הציבור.

את מנגנוני החברה הבודדת כבר הזכרנו: כשבעל השליטה הוא השולט בפועל, הדירקטורים והמנהלים חייבים לו את מינויים ולעיתים את השכר, יותר מאשר לציבור המשקיעים המהווה רוב. האסיפה הכללית, כאמור, נטולת אפקטיביות ברוב רובם של המקרים. כך יוצא שבישראל

שני הכלים העיקריים לפיקוח על החברה הבודדת – האסיפה הכללית והדירקטוריון—מנוטרלים, הלכה למעשה.

הגופים המוסדיים – הבנקים, קרנות הפנסיה, חברות הביטוח – אמורים היו גם הם להגן על אינטרס הציבור, שהרי כספו של הציבור כולו מושקע בהם. אולם בפועל, רובם של גופים אלה נשלטים בידי בעלי ההון, ומשרתים את האינטרסים שלהם. לבעל השליטה מובטח רוב באסיפה הכללית, והגופים חוששים מפני עימות עם בעלי השליטה ומתפקדים כאומרי 'הן'.

גם הרגולטורים אינם אפקטיביים. ראשית, הרגולטורים נמצאים בין הפטיש לסדן: הפעלת סנקציה על החברות הנמוכות בפירמידה, תשפיע על בעל ההון רק בהיקף האחוזים הבודדים שבהם הוא מחזיק, ואילו שאר העלות תיפול על כתפי הציבור. שנית, הנסיון העגום הוכיח כי גם בעסקאות גדולות והרות חשיבות, שבהן נדרשה פעולה נחרצת של הרגולטור לשמירה על כספי הציבור – הרגולציה כשלה. דוגמה מצערת לכך היא פרשת קרקעות המלח, שבה עסקה לרכישת קרקעות בשווי נמוך יחסית, שהושלמה מבלי שהדליקה אף נורה אדומה אצל הרגולטורים השונים, הצליחה לזכות את משפחת דנקנר בבטוחה שאיפשרה לה להשתלט על בנק הפועלים. והשאר – היסטוריה.

ומה בדבר הגופים שאמורים לסייע לרגולטורים לעשות את מלאכתם נאמנה? גם כאן המצב מתסכל:

• נפתח בחברות הדירוג, שמסייעות לקבוע את דירוג האשראי של החברות. הבעיה כאן פשוטה: אם בעל השליטה מקבל דירוג שאינו תואם לאינטרסים שלו, קיימת לו אפשרות להחליף את חברת הדירוג. פעולה כזו עוזרת לבעל השליטה ברמה האישית, אך יוצרת עיוות קשה ברמת המשק כולו, כפי שהתברר במשבר העולמי האחרון. בשורה התחתונה, חברות הדירוג היו אמורות להיות וועדות אשראי עבור הציבור, אך הן הפכו לחרב להשכיר בידי בעלי ההון.

• ועדות אשראי וועדות השקעה בבנקים ובגופים מוסדיים וחברות ביטוח – גופים אלה אמורים להחליט על הקצאות כספים בצורה אובייקטיבית; אולם בפועל הם ממונים ע"י בעלי השליטה ומחויבותם נתונה לו. למעשה, דומה כי נתקשה למצוא דוגמה אחת שבה ועדת אשראי או השקעה הגיעה להחלטה שסתרה את האינטרס של בעל השליטה, ונראה שאין זה מקרי.

• המצב דומה אצל מעריכי השווי. גם כאן, ידוע כי בעלי ההון יכולים למעשה לקנות הערכת שווי המתאימה לצורכיהם, בין אם היא אמיתית ובין אם לא. ניזכר בפרשת ישראייר, בה סופקה לדנקנר הערכת שווי מופרזת ביחס לחברת ישראייר, בעזרתה הוא הצליח להביא לאישור של

רכישת גנדן (המחזיקה בישראייר), וכך להיפטר מערבויות אישיות משמעותיות שהיו לו כלפי ישראייר והבנקים. כשנחשף שוויה האמיתי של החברה כבר היה מאוחר מדי – את ההפסדים הכרוניים שלה – 61 מיליון ₪ ב-2010 לבדה – יספוג כמובן ציבור בעלי המניות. יש לציין כי לנותן ההערכה המופרזת פרופסור סוארי שולם סכום דמיוני של 800,000 ₪, וכי גם לאחר שהערכתו התנפצה על קרקע המציאות, המשיכה אי. די. בי. להעסיקו.

• נמשיך עם רואי החשבון. במדינה קטנה כמו ישראל, העילית של רואי החשבון, המורכבת ממעט מאוד משרדים, משמשת בערבוביה גם את בעלי ההון וגם את הגופים המוסדיים והציבוריים שאמורים לפקח עליהם. כשכולם עובדים אצל כולם, האינטרס שנפגע הוא כמובן של הציבור הרחב, בעיקר כאשר התשלום על הביקורת מגיע מן המבוקרים עצמם, ולא קיים גורם חיצוני שמפקח על הבקרה – מלבד מנגנון בקרת עמיתים, אשר הניסיון מלמד שאינו אפקטיבי.

• לבסוף, מכוני המחקר הבלתי תלויים. מכונים אלה אמורים לספק חוות דעת ומחקרים אובייקטיביים על מצבו של המשק, ולהציג תמונה נאמנה של המצב בשוק. אולם בכדי שיתאפשר להם לפעול, הם זקוקים כמובן לכסף רב – כסף שלעתים מגיע מתרומות של בעלי ההון. תרומותיהם הגבוהות בוודאי שאינן מקילות על מכוני המחקר בבואם להחליט האם להציג לאור השמש את התנהלותם הדורסנית של בעלי ההון; ומי שמפסיד הוא כמובן הציבור.

אך מעבר לכל זאת, גם שומרי הסף שתפקידם האינהרנטי במדינה דמוקרטית הוא לייצג את הציבור ולהשמיע את קולו – מקבלי ההחלטות והתקשורת – אינם ממלאים את תפקידם כראוי:

את מקבלי ההחלטות כבר הזכרנו בקצרה. חברי כנסת, פקידי ממשלה, עובדי ציבור – מנהלים לעתים קשרי ידידות חמים עם בעלי ההון. קשה לנהל קשרי ידידות עם מישהו, ובה בעת להפעיל עליו סנקציות או לגעור בו על התנהלות לא תקינה.
וקשרי הידידות הם לא הכל – בעלי ההון מפעילים גם מערך ענף של לוביסטים, שתדלנים, יחצנים ופרזנטורים, שפועלים כל העת בקרב מקבלי ההחלטות. בפרשת תמלוגי הגז וועדת ששינסקי הודגם בבירור כיצד דלתם של נבחרי הציבור פתוחה בפני בעלי ההון ואוזנם קשובה לפניותיהם, באופן שאזרח פשוט יכול רק לחלום עליו.
ולבסוף – התקשורת. תקשורת בריאה, עצמאית ונשכנית, אמורה להוות חלק אינטגרלי משיטת המשטר במדינה דמוקרטית, להיות כלב שמירה ולשמור על האינטרס הציבורי. אולם בפועל, מרבית גופי התקשורת במדינה שאינם ממלכתיים – העיתונים הגדולים, רשתות הטלוויזיה, אתרי החדשות באינטרנט – נשלטים וממומנים בידי בעלי ההון. כידוע, עוד לא נולד העובד שיבקר קשות את מי שמהווה את מקור פרנסתו. וכך, המסך שדרכו אנו אמורים להשקיף על המציאות הוא מסך עכור, מלא שריטות של אינטרסים וכתמים של מחויבות לכסף במקום ליושרה העיתונאית, לציבור ולאמת.

האלטרנטיבה – התחלה של פתרון

לציבור כולו, אם כן – משקיעים ושאינם משקיעים, אנשים עם חשבון בנק, אזרחים שחסכונותיהם מנוהלים ע"י הגופים המוסדיים – אין שליטה אמיתית על כספו. השליטה על כספי הציבור הופקעה ממנו על ידי מבנה השליטה הפירמדיאלי וההחזקות הצולבות, והועברה לידיהם של בעלי ההון והשליטה, שמרוויחים מכך על חשבון הציבור. הרגולטורים, שומרי הסף, מייצגי הציבור – אדישים, נמנעים או כושלים בניסיון לתקן את העיוות שנוצר.

פירוק פירמידות השליטה
הפתרון למצב חייב לעבור דרך ביטול האפשרות להחזיק בפירמידת שליטה. הדרך באמצעותה נגיע למצב זה אינה משנה, וניתן לגבש דרך כזו או אחרת – ובלבד שהתוצאה תהיה פירוק חד וברור של הפירמידות.
אולם לא פחות חשוב, יש לבצע שינוי תפיסתי ביחס לשליטה בחברות הציבוריות, ובעיקר אלו הפיננסיות – הן בדרך של ניתוק ההחזקות הצולבות, והן בשינוי מערכתי של מנגנוני ההפעלה – באופן שיחזיר את השליטה בהן לידי הציבור. אם אנו מאמינים באמת בדמוקרטיה תאגידית, הציבור אינו זקוק לאפוטרופוסים ולגרעיני שליטה שישחקו בכספו כרצונם.
ועדת הריכוזיות נתנה דעתה לנושא זה, אך הפתרונות שהציגה חלקיים ביותר ואינם מספקים. המלצות הוועדה מתמקדות בממשל התאגידי הפנימי, וכמו כן בהגבלת הקמת פירמידות חדשות ואפשור יציאת בעלי מניות מיעוט מחברה כזו. אך בשורה התחתונה, ההמלצות לא נוקטות בצעדים שיביאו לפירוק פירמידות השליטה, למשל באמצעות מיסוי שיהפוך את צורת ההחזקה הזו לבלתי-כדאית או באמצעות איסור ישיר.

ניתוק הנכסים הפיננסיים מהנכסים הריאליים
ניתוק זה מתחייב מן הכשלים עליהם הצבענו לעיל. כשם שאין זה סביר לתת לחתול לשמור על השמנת, אין זה סביר לתת לבעל שליטה בחברות ריאליות – שמטבע עסקיו נזקק ליחס אוהד מצד גופים פיננסיים כמו בנקים – לשלוט בגופים פיננסיים בעצמו. ניגוד העניינים המובנה במצב כזה הינו ברור, ויש לבטלו באופן מיידי לשם שמירה על כספי הציבור שמושקעים בגופים הפיננסיים.
וועדת הריכוזיות ממליצה לפרק החזקות צולבות, אך באופן חלקי ביותר ובהתייחס רק לתאגידים פיננסיים משמעותיים, המוגדרים ככאלה המנהלים נכסים מעל 50 מיליארד ₪ (כ-2.5% מכלל הנכסים הפיננסים במשק); ורק לתאגידים ריאליים משמעותיים, המוגדרים ככאלה שפדיון המכירות שלו הינו מעל 8 מיליארד ₪ (כחצי אחוז מכלל הפדיון במשק) ומאזן מעל 20 מיליארד ₪. הגבלת פירוק ההחזקות הצולבות לגופים כה גדולים פוסחת למעשה על חברות וגופים פיננסיים רבים במשק, ולכן השפעת הצעד על המשק יהיה מוגבל אף הוא.

פירוק גרעיני השליטה במוסדות הפיננסיים
זהו צעד חשוב נוסף בדרך להשבת השליטה של הציבור על כספו, שוועדת הריכוזיות לא נתנה עליו את דעתה כלל, ולא הקימה צוות לדיון בו.
כאמור לעיל, במצב השורר כיום, במוסד פיננסי בעל פיזור מניות גדול, רוכש כזה עשוי להגיע למעמד של בעל שליטה כאשר הוא מחזיק בבעלותו אחוזים בודדים בלבד מן המניות; ככזה, הוא זה שממנה את הדירקטורים ומקבל את ההחלטות החשובות לגבי התנהלות המוסד. עניין זה שוב יוצר פער בין ההחזקות לבעלות – שכן על אף שהציבור מחזיק ב-95% מתיק הנכסים של המוסד, קולו אינו נשמע כלל בקבלת ההחלטות.

יתרה מזאת: נשער לרגע מה יתרחש אפילו בתרחיש האופטימי שבו וועדת הריכוזיות תקבל החלטה על פירוק ההחזקות הצולבות:
בעלי ההון המחזיקים במוסדות פיננסיים יצטרכו למכור את אחזקותיהם למישהו (מן המשפחות העשירות במשק, מן הסתם); והרוכש יהפוך לבעל גרעין שליטה, אשר יהיה המוציא והמביא במוסד הפיננסי שרכש.
ואם כך הדבר, מה הועילו חכמים בתקנתם? כל עוד קיים המודל של גרעיני שליטה במוסדות הפיננסיים, אזי נגלה שבמקום לפזר את הריכוזיות שיצרו ההחזקות הצולבות, הגענו למצב שבו השליטה במוסדות הפיננסיים בסך הכל הועברה מידיהן של 10 המשפחות עשירות מסוימות לידיהן של 10 משפחות אחרות. הגדלנו את מספר השחקנים במשק בכמות מעטה ביותר – וההשפעה על הריכוזיות תהיה מעטה, בהתאם.

הדרך היחידה לממש הלכה למעשה את העיקרון הדמוקרטי גם במקרים הללו, חייבת לעבור דרך הצלע השלישית – נוסף על ניתוק ההחזקות הצולבות ופירוק פירמידות השליטה – של פירוק גרעיני השליטה, אשר יחזיר את הכוח לידיו של ציבור המחזיקים כולו.
ראשית, יש לקבוע כי למשקיעים יתאפשר להחזיק בלא יותר מאחוז אחד מסך נכסיו של מוסד פיננסי. שנית, בכדי להתגבר על השאלה: "כיצד ציבור המשקיעים עצמו אמור לשלוט? הרי הוא חסר ניסיון, אינו מיומן בניהול ואינו צפוי לקבל את ההחלטות הנכונות ביותר עבור המוסד הפיננסי!" – יש לקדם את הפתרון, שהוצג על ידינו בהופעתנו בפני הוועדה, של מינוי דירקטורים מקצועיים, שיפעלו למימוש האינטרס של ציבור המשקיעים.

בנוסף, בד בבד עם ניתוק ההחזקות הצולבות ופירוק גרעיני השליטה, יש לפעול ליצירת מעמד של דירקטורים מקצועיים, שינהלו את המוסדות הפיננסיים לטובת ציבור המשקיעים – ולא לטובת בעלי השליטה. להלן יפורטו ארבע נקודות בנוגע לדירקטורים מקצועיים:

ראשית: הכשרה. המונח 'דירקטור מקצועי' משמעותו דירקטור שהוכשר באופן מקצועי לשמש

כדירקטור. אם חפצה המדינה בניהול יעיל של נכסי המשקיעים ובשמירה על כספי הציבור, עליה להפעיל תוכניות הכשרה לדירקטורים מטעם הציבור, מעין 'תלפיות לדירקטוריון', כפי שהיא יודעת להפעיל תוכניות הכשרה במגוון נושאים אחרים הקרובים ללבה. בנוסף, יהיה זה דירקטור שזהו מקצועו במשרה מלאה. דירקטורים אלה יתוגמלו באופן מיטבי, אשר יתמרץ אותם להימנע ממרוץ אחר משרות נוספות ויאפשר להם למלא את תפקידם בראש שקט ובאופן יעיל, לטובת ציבור המשקיעים.
שנית: היקף הסקטור. בדיקה מהירה מגלה כי בכלל המוסדות הפיננסיים בישראל יש בסה"כ בין 150 ל-200 משרות דירקטורים. הכשרתו והשמתו של סקטור מקצועי, כפי המוצע לעיל, שיתפקד כשכבת הדירקטורים של מוסדות אלה, הינן צעד קל ליישום ממה שעשויים לחשוב.
שלישית: בקרה. בכדי לאפשר לציבור המשקיעים לבחון כל העת את פעולתם של הדירקטורים ובכדי ליצור מערכת שתתמרץ את הדירקטורים לפעול לטובת הציבור, יתקיים עליהם פיקוח מתמיד ע"י חברה חיצונית, אשר יתבטא בהוצאת חוו"ד רבעונית שתבחן ותציג באופן נהיר ופשוט להבנה את ביצועי הדירקטוריון.
רביעית: השפעה. משתועמדנה חוות הדעת לרשות ציבור המשקיעים, יוכל הציבור מצדו לבחור במסגרת האסיפה הכללית האם להמשיך להעסיק את הדירקטורים להבא או שמא להחליפם באחרים. ומאחר שידוע כי משקיעים אינם מוכנים או יכולים להשקיע יום עבודה בנסיעה לחדר ישיבות בקומה ה-17 של בניין בלב תל אביב, כדי להשמיע קול ענות חלושה שמידת השפעתה שואפת לאפס; ומאחר שבמודל המוצע המטרה מרכזית הינה דמוקרטיה תאגידית אפקטיבית, המותירה את הכוח בידי ציבור מחזיקי המניות – יש לפעול לפישוט הפורמט של הצבעות האסיפה הכללית ולאפשר את ביצוען גם באמצעות האינטרנט.

סיכום

כספו של הציבור מוחזק כבן ערובה בידי בעלי ההון. למעלה מטריליון השקלים שבהם משחקים בעלי ההון לשם השאת רווחיהם, הם הכסף, שלך ושלי. מניסיון העבר, ומניסיון שצברה התנועה לאיכות השלטון – הרגולציה אינה יכולה ולא תוכל להתגבר על הבעיות הללו. המבנה הפירמדיאלי אינו מאפשר לרגולציה להכפיף למרותה באופן אפקטיבי את בעלי הכוח והעוצמה; ההחזקות הצולבות יוצרות מצב של חתול (בעלי ההון) המתבקש לשמור על השמנת (כספי הציבור). השינויים, על כן, חייבים להיות מבניים, מערכתיים ודרסטיים.

הגיע הזמן להחזיר את ההון לידי בעליו האמיתיים – הציבור. יש לבטל לחלוטין את מבנה ההחזקות הפירמידיאלי, את ההחזקות הצולבות ואת גרעיני השליטה במוסדות הפיננסיים, ולוודא שלאחר צעדים אלה השליטה בנכסים הפיננסיים אינה עוברת למספר משפחות נוספות כי

אם לידיו של הציבור. כצעדים משלימים, אנו תומכים בהמלצות וועדת הריכוזיות הנוגעות לחיזוק האסיפות הכלליות והדירקטוריונים, בעיקר במוסדות הפיננסיים.
הרווחים מצעדים כאלה – הכלכליים, הציבוריים והחברתיים – עולים על כל דמיון. הדרך לשם פשוטה, ומחייבת אומץ ציבורי ואמונה בנכונותה של השיטה הדמוקרטית, הן בניהול המרחב הציבורי והן בניהול המשק הכלכלי.

הריכוזיות – פגיעה בדמוקרטיה התאגידית והפקרת כספי הציבור בידי בעלי ההון

גרעיני שליטה בגופים פיננסיים