מדי יום אני פוגשת חושפי שחיתות שחייהם נהרסו. אנשים שהעזו להתריע על עוולות במקום עבודתם וכעת משלמים מחיר אישי ומקצועי כבד. הם חיים בפחד מתמיד, נאבקים על פרנסתם, ונותרים לבד במערכה מול מנגנונים אדירים, עם תמיכה מינימלית – לעתים אפסית – מצד המדינה ורשויות האכיפה. לכן, כמי שמלווה אותם במאבקם היומיומי, אני מוכרחה להתריע מפני השימוש הציני שנעשה בהם בימים אלה.
הצעת החוק הפרטית שהונחה לאחרונה על שולחן הכנסת על ידי חברי הכנסת רוטמן, פינדורס, אילוז וקרויזר – המכונה "חוק פלדשטיין 2" – היא דוגמה מובהקת לניצול פוליטי של מצוקת חושפי השחיתות. החוק מתיימר להגן על משרתים בכוחות הביטחון שדיווחו ומסרו ידיעות ביטחוניות לדרג המדיני הבכיר, אך בפועל טומן בחובו סכנות חמורות לאותם אנשים שהוא כביכול מבקש להגן עליהם.
מנסחי החוק השקיעו מאמץ בהסוואת כוונותיהם האמיתיות. הם אף הזכירו בדברי ההסבר את התצפיתניות מה-7.10, בניסיון ברור לפרוט על מיתרי הלב של הציבור. אך מבט מעמיק בפרטי ההצעה חושף תמונה מטרידה: זוהי הצעת חוק פרסונלית שהותאמה במיוחד לאדם ספציפי, והונחה על שולחן הכנסת ארבעה ימים בלבד לאחר הגשת כתב אישום נגד ארי רוזנפלד בגין מסירת מידע מסווג שהושג באמצעי מודיעיני אסור.
הכשל המהותי ביותר בהצעה טמון במנגנון קבלת ההחלטות שהיא מציעה. במקום להפקיד את ההחלטה על מתן חסינות בידי גורם מקצועי ואובייקטיבי, ההצעה מעבירה את הסמכות לידי הקבינט המדיני-ביטחוני, כלומר, לידי פוליטיקאים שמונעים משיקולים פוליטיים ואינטרסים משתנים. זוהי סמכות מרחיקת לכת – היכולת להורות לרשויות האכיפה על עצירת הליכי חקירה, ואף להתלות הליך משפטי לאחר הגשת כתב אישום.
חמור מכך, ההצעה מנוסחת באופן עמום שנמנע (ככל הנראה במכוון) מלקבוע קריטריונים ברורים למתן החסינות. בהיעדר אמות מידה מוגדרות, גורלם של המדווחים יהיה נתון לחסדי הדרג הפוליטי המשתנה. החשש המיידי הוא שהחלטות יתקבלו על בסיס שיקולים פסולים כמו השתייכות למחנה פוליטי מסוים.
התוצאה הצפויה מצערת במיוחד שכן דווקא משרתי ציבור שאינם מזוהים עם השלטון עלולים להירתע מדיווח על עוולות, מחשש שהמנגנון ישמש נגדם. כך, במקום להגן על חושפי שחיתות, החוק עלול להרתיע אותם ולהחליש עוד יותר את מעמדם.
נשאלת השאלה מדוע הצעת חוק כה משמעותית, המציעה מנגנון תקדימי בתחום ההגנה על חושפי שחיתות, מקודמת בחופזה וברשלנות, ללא עבודת מטה מסודרת וללא התייעצות עם הגורמים המקצועיים הרלוונטיים. התשובה, למרבה הצער, ברורה – מטרת ההצעה אינה להגן על חושפי שחיתות אלא להיטיב עם אנשים ספציפיים שהממשלה חפצה ביקרם.
שימוש ציני זה בסוגיית חושפי השחיתות מקומם במיוחד לנוכח המציאות הקשה שבה הם חיים. במקום לקדם פתרונות אמיתיים למצוקתם, מנצלים את המונח "חושפי שחיתות" ככסות להשגת מטרות פוליטיות צרות.
לשמחה רוטמן וחבריו לכנסת אעביר את המסר הבא בלי טיפה של ציניות, אם טובתם של חושפי השחיתות באמת חשובה לכם, כבר היום יונחו על שולחנכם לפחות שלוש הצעות חוק שנועדו להיטיב עמם ולהבטיח את ההגנה עליהם ויציעו פתרונות אמיתיים. בואו נראה אם תקדמו אותן באותה נמרצות ומחויבות. חובת ההוכחה עליכם.