אתגרי הדמוקרטיה הישראלית והמשפט הציבורי

לדמוקרטיה, כפי שאנו מבינים אותה כיום – שני אדנים.
האדן הראשון הוא שלטון העם. הוא מתממש בבחירת נציגים, בדרך הגונה, שוויונית וחשאית. יש המכנים זאת ההיבט הפורמלי של הדמוקרטיה.
האדן השני הוא שלטונם של ערכים, ובהם זכות האדם, הפרדת רשויות, שלטון החוק, ועצמאות הרשות השופטת. יש המכנים זאת ההיבט המהותי של הדמוקרטיה.

שני ההיבטים (הפורמלי והמהותי) חיוניים הם לדמוקרטיה. בלעדיהם דמוקרטיה תחדל להיות דמוקרטיה אמיתית. אכן בין ההיבט הפורמאלי להיבט המהותי של הדמוקרטיה, קיים קשר הדוק. אין בחירות ללא שוויון. הבחירות צריכות להתקיים על רקע מידע של בני החברה על הבעיות המאפיינות אותה, ועל רקע דיון ציבורי בטרם בחירות.

חוזר אני בפניכם על המובן והידוע לכל אחד מכם. עושה אני זאת, כדי להצביע על כך שהיבטים מהותיים של הדמוקרטיה הישראלית, נמצאים תחת התקפה קשה. שכן זאת יש לזכור: דמוקרטיה אינה הופכת לדיקטטורה בין לילה. הדמוקרטיה הולכת ונחלשת, והיבטים משמעותיים שלה הולכים ונעלמים.

מהם מאפיינים אלה, מדוע הם מצויים תחת התקפה, ומה ניתן לעשות כדי לעצור את ההתדרדרות של הדמוקרטיה שלנו?

הפרדת רשויות

הפרדת רשויות חיונית לדמוקרטיה. ללא הפרדת רשויות עשויה רשות אחת – ובראש ובראשונה הרשות המבצעת – להשתלט ולקחת לידיה את כל הכוח.

יש מארג של מנגנונים שנועדו למנוע ניצול לרעה של הכוח על ידי אחת הרשויות. ההבנה המודרנית של הפרדת רשויות – בשונה מהבנתה ההיסטורית מאז ימי מונטסקיה – רואה בהפרדת רשויות דרישה של בלמים ואיזונים (checks and balances).

על פי תפיסה זו שלוש הן הרשויות השלטוניות: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. בין רשויות אלה צריכים להתקיים בלמים ובעיקר כפיפות לחוק כדי שאף רשות לא תוכל לעשות ככל העולה על רוחה: הממשלה אינה כל יכולה, עליה לפעול על פי חוקי היסוד, חוקי הכנסת ופסקי הדין של בתי המשפט; גם הכנסת אינה כל יכולה, גם עליה לפעול על פי חוקי־היסוד ופסקי הדין של בתי המשפט; וכמובן גם בית המשפט אינו כל יכול, שכן הוא מוגבל בסמכויותיו על ידי חוקים וחוקי־היסוד.

בין שלוש הרשויות צריך להתקיים איזון. הממשלה נופלת כשאין לה אמון של הכנסת וכשהאופוזיציה יכולה להציג ממשלה הנהנית מאמון הכנסת; הכנסת מתפזרת עת התפטרות ראש הממשלה; השופטים נבחרים על ידי ועדת מינויים בה מיוצגות גם שתי הרשויות השלטוניות האחרות.

עקרון הפרדת הרשויות המבטא בלמים ואיזונים סבל בישראל מאז קום המדינה. עקרון זה התמוטט לחלוטין בימינו אלו. דבר זה מתבטא במספר תופעות:

הכנסת חדלה לבקר את הממשלה

הממשלה שולטת בכנסת. שיטת הבחירות היחסית שלנו, המשמעת הקואליציונית והמשטר הקואליציוני המעניק כח רב יחסית לקבוצות מיעוט – כל אלה הביאו את ההשתלטות של הממשלה על הכנסת ועל החקיקה של הכנסת.

כך, למשל, הממשלה קובעת, הלכה למעשה, את ההרכב של ועדות הכנסת. אם יושב ראש הוועדה או חבר כנסת יפעל בכנסת באופן עצמאי, הממשלה יכולה להחליפו באחר או לדאוג להקמתה של ועדה חדשה בראשות ח"כ הפועל לפי הוראותיה.
העם בחר את הכנסת, אך הממשלה שולטת בכנסת. ניתן לספור על אצבעות יד אחת את המקרים בהם לאחרונה חבר כנסת מהקואליציה הביע עמדה פוליטית בניגוד לעמדת הממשלה, או הצביע יחד עם האופוזיציה.

ראש הממשלה שולט בחברי הממשלה

מנחם בגין היה אומר כי כראש ממשלה הוא ראשון בין שווים. הוא הסביר: ״הם רואים אותי כראשון ואני רואה אותם שווים לי״. ימים אלה חלפו ועברו. ראש הממשלה של היום רואה עצמו ראשון, והוא אינו רואה את השרים כשווים לו.

לתפיסתו, הוא שממנה אותם, וביכולתו לפטר אותם. בפועל החלטות הממשלה הן בדרך כלל החלטות ראש הממשלה, להן ניתנת כדבר שבשגרה הסכמת הממשלה.
כך למשל, למרות שמספר שרים הביעו עמדה שתומכת בהקמת ועדת חקירה ממלכתית לפי החוק הקיים, ראש הממשלה החליט אחרת וכל השרים התיישרו לפי החלטה זו.

משטר סמכותי של שלטון יחיד

כאשר אנחנו מחברים את שתי התופעות עליהן עמדתי – השתלטות הממשלה על הכנסת, והשתלטות ראש הממשלה על הממשלה – אנחנו מגיעים לתחתית של ההתדרדרות שלנו, כלומר, למשטר סמכותי של שלטון יחיד.

ראש הממשלה – השולט בממשלה – השולטת בכנסת – שולט, הלכה למעשה, לבדו במדינה.

ניסיון להשתלט על הרשות השופטת

מי שיכול לכאורה למנוע תופעה זו היא הרשות השופטת. זהו תפקידה. עליה להבטיח כי הרשות המבצעת והרשות המחוקקת יפעלו במסגרת סמכותן ולא יחרגו מהן. תפקיד השופטים הוא בין השאר להגן על הדמוקרטיה.

הכנסת, הממשלה וראש הממשלה יודעים זאת. מה הם עושים? מחפשים דרכים להשתלט על השופטים, ולמנות שופטים ״משלנו״. בכך נפגעת קשות העצמאות האישית והמוסדית של השופטים.
הממשלה עושה זאת בדרכים שונות: כך למשל, הם משנים את שיטת מינוי השופטים – בעיקר לבית המשפט העליון. בשיטה החדשה הפוליטיקאים הם שימנו את השופטים. מי שיוכל למנות את השופטים כרצונו הוא ראש הממשלה, והשופטים שימונו יהיו לפי המצופה – שופטים שיממשו את האינטרסים של השלטון.

שרי הממשלה מפגינים זלזול ברשות השופטת, יש קריאה שלא לקיים פסקי דין, השתלחות בשופטים ודה־לגיטימציה עקבית של הרשות השופטת.
מעצם מהותו של בית המשפט כמי שמגן על זכויות האדם, על הפרט ועל המיעוט מפני החלטות הרוב, הוא נמצא במתח תמידי עם הרשויות האחרות. זהו מתח בריא ורצוי. היום אין דיאלוג – יש מונולוג ושבירת כלים.

פגיעה בנשיא בית המשפט העליון

לרשות השופטת יש נשיא. הוא נבחר כדת וכדין. פגיעה בו היא פגיעה ברשות השופטת כולה. אם כך – הבה נפגע בו. לא נכנה אותו ״הנשיא״ עמית, אלא ״השופט״ עמית.
מבחינת הממשלה, אין לבית המשפט נשיא, ואין לרשות השופטת ראש. מי שקורא לעצמו נשיא הוא לדבריה שמאלן שאין להאמין באובייקטיביות שלו. מכאן – אין להכיר בסמכותו למנות את חבריה של ועדת החקירה הממלכתית.

ליצחק עמית אומר: חזק ואמץ; אל תיכנע; אתה הנשיא של בית המשפט העליון, ויש לנו אמון מלא בך כשופט וכנשיא.

תוצאות הפגיעה בהפרדת הרשויות

להרס עקרון הפרדת הרשויות ופגיעה בעצמאות השופטים השפעות שליליות עמוקות על מרכיבים אחרים של הדמוקרטיה.
בדמוקרטיה, הממשלה היא נאמן הציבור. עליה לפעול בהגינות, ביושר, מתוך שיקולים ענייניים בלבד ובסבירות. על בסיס זה נבנה המשפט המינהלי. כל אלה נעלמו.
לטענת הממשלה, כל עוד יש סמכות פורמלית – ניתן להפעיל אותה כרצון השר. אין שיקול דעת ענייני, אין ביקורת. בכך מתבטל המשפט המינהלי – אחד מיצירות הפאר של המשפט הציבורי הישראלי.

כך למשל, שר המשפטים לא מכנס את הוועדה למינוי שופטים לבית המשפט העליון כל עוד אינו משוכנע שתמנה את מי שהוא רוצה.
מבחינת הממשלה – המשפט המינהלי הוא חלק מה"דיפ סטייט" שנגדו יש להילחם.
בבסיס הדמוקרטיה עומד הפרט. על זכויותיו מגן בית המשפט העצמאי. כשבית המשפט הוא ״משלנו״ – אין עוד הגנה על זכויותיו. שלטון הרוב עלול להפוך לעריצות הרוב.

שומרי הסף

היועצת המשפטית לממשלה ומערך היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה הם נדבך קריטי בדמוקרטיה. הם מגיני האינטרס הציבורי.
הממשלה הנוכחית פועלת לחוקק חוקים שיפרקו את תפקיד היועצת המשפטית לממשלה ואת עצמאות היועצים המשפטיים. היא ניסתה לפטר בהליך לא חוקי את היועצת המשפטית ולמנות יועץ ״משלנו״.

כל עוד תהליך הרס זה לא הסתיים, נמרר את חייה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, העומדת על משמר הדמוקרטיה שלנו.

הקיטוב

החברה הישראלית מתאפיינת בקרע עמוק. איננו מקשיבים עוד זה לזה. הדיון הציבורי אינו ענייני עוד. הקיטוב מסוכן לדמוקרטיה.
הוא מעצים את תחושת ״משחק סכום אפס״. הוא מקשה על קבלת החלטות בהסכמה. חברה מקוטבת היא חברה ללא חוסן.

הפרת האמנה החברתית

האמנה החברתית שעמדה ביסוד המדינה הופרה.
האזרחים נותנים לשלטון כוח כדי שיגן עליהם ויפעל לטובת הכלל. כעת יש אמירה שהשליטים פועלים לטובת אינטרסים מגזריים.

ההסכמות, הנורמות, המנהגים המשפטיים – כל אלו נרמסים.
הכרזת העצמאות אינה מבטאת עוד ערכים משותפים. אזרחים ערבים מופלים. הממלכתיות נתפסת כ״דיפ סטייט״.
השוויון בנטל הוחלף בעסקה פוליטית. שוב איננו מדינה שערכיה יהודיים ודמוקרטיים.

היחס בין הדרג הפוליטי לבין צה״ל, המשטרה והשב״כ השתבש. היחס למפגינים הוא כאל עבריינים.
האולם של בית המשפט הפך לכיכר הפגנה. המרחק בין הפגנה ובין התפרצות אינו רב.

התקשורת בסכנה. הצעות לסגירת כלי תקשורת או השתלטות עליהם מאיימות על הדמוקרטיה.

אסטרטגיה של שטפון

אנו מצויים במדרון. איננו אותה דמוקרטיה שהיינו.
יש אסטרטגיה: שטפון. מגיני הדמוקרטיה בונים סכר במקום אחד, סותמים חור באחר – אך החורים רבים, אינסופיים.

הדבר מתיש את הציבור ושומרי הסף ומקעקע את יכולתם להגן על הדמוקרטיה.

האם ניתן לעצור?

לדעתי ניתן לעצור את ההתדרדרות מדמוקרטיה מהותית לדמוקרטיה פורמלית. מי שיכול לעשות זאת הוא העם.
בית המשפט לבדו לא יוכל לאורך זמן למנוע את ההתדרדרות. אם העם אינו רוצה בהכרזת העצמאות ובאמנה החברתית – בית המשפט לא יוכל להגן עליהן.

אך העם יכול:
בשיח ציבורי ער, בהתארגנויות אזרחיות, בהפגנות.

חשוב שהעם יגן על בית המשפט ושומרי הסף.
חשוב שהתקשורת תדון בסוגיות המהותיות.
חשוב שהמפלגות יתחייבו לעצור את ההפיכה המשטרית, לבטל חוקים הפוגעים בדמוקרטיה, ולהגן על מערכת המשפט ועל שומרי הסף.

עליהן להתחייב לפעול על פי המשפט המנהלי, לדאוג לאיזון ראוי של עקרונות היסוד של המדינה כיהודית ודמוקרטית, ולהשלים את המפעל החוקתי.

וכמובן – העם יוכל לעשות זאת בבחירות כלליות, שוויוניות וחשאיות.

וגם אנו, כל אחד בתחומו, נפעל לביסוסה מחדש של האמנה החברתית, על בסיס הכרזת העצמאות, ערכי המדינה היהודית והדמוקרטית, והממלכתיות שאפיינה אותנו.