"תראה לי איפה כתוב שזה לא חוקי" – כמה פעמים שמענו את המשפט הזה בשנים האחרונות מפי שרים ונבחרי ציבור? השבוע קיבלנו תזכורת כואבת במיוחד לתוצאות הקטסטרופליות של היעדר קוד אתי לשרי ממשלה, כאשר התברר כי שר האוצר הסתיר והכחיש את קיומו של מסמך תקציבי מהותי, והוביל להצבעה על חוק המבוססת על שקר זה.
חשיפת "מסמך המיליונים" הסודי והשקר המכוון של שר האוצר במליאת הכנסת אינם רק עוד שערורייה פוליטית. הם מהווים תמרור אזהרה מהדהד לכשל מערכתי עמוק במבנה השלטון בישראל – היעדרו המוחלט של קוד אתי מחייב לשרי ממשלה.
העובדות במקרה הנוכחי מדברות בעד עצמן: שר האוצר לא רק הסתיר לכאורה מסמך תקציבי מהותי בסך 850 מיליון שקלים מעיני חברי הכנסת, אלא גם הכחיש במפורש את קיומו כשנשאל על כך. על בסיס שקר זה, הובילה הממשלה הצבעה על חוק בכנסת. זוהי לא רק הטעיה – זוהי פגיעה ישירה בתהליך הדמוקרטי ובעקרונות היסוד של המשטר הפרלמנטרי.
ובכל זאת, השאלה המטרידה ביותר היא לא מה קרה, אלא מה לא יקרה: בהיעדר קוד אתי מחייב, אין כל מנגנון להטלת סנקציות על שר שמשקר לכנסת. כל עוד לא מדובר בעבירה פלילית, התנהגות כזו נותרת בגדר "כשר אבל מסריח" – ביטוי ציני שהפך לסמל השחיקה המתמשכת בנורמות ההתנהגות של נבחרי הציבור.
הפרדוקס הגדול הוא שכמעט כל בעל תפקיד משמעותי במדינת ישראל כפוף לקוד אתי מחייב. רופאים, עורכי דין, שופטים, רואי חשבון, ואפילו חברי כנסת – לכולם יש מערכת כללים אתית ברורה שמגדירה מה מותר ומה אסור, ומה הסנקציות על הפרתה. רק שרי הממשלה, שבידיהם הכוח והסמכות לקבל את ההחלטות המשמעותיות ביותר במדינה, פועלים בחלל אתי.
ובהעדר קוד אתי, התוצאה היא שהמשפט הפלילי הפך ל"חזות הכל", ולמעשה לכלי היחידי להתמודדות עם התנהגות בלתי ראויה של שרים. זוהי תוצאה בעייתית במיוחד: המשפט הפלילי נועד להתמודד עם הפרות חמורות במיוחד של החוק, ולא עם התנהגות בלתי אתית שאינה מגיעה לכדי עבירה פלילית. השימוש המופרז בכלי הפלילי מוביל לשחיקה בכוחו ההרתעתי ולזילות של ההליך הפלילי עצמו.
כבר בשנת 2008 ניסתה המדינה להתמודד עם בעיה זו. ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, שכללה את פרופ' אסא כשר ופרופ' גבריאלה שלו, גיבשה המלצות מפורטות לקוד אתי לשרי ממשלה. ההמלצות כללו כללי התנהגות ברורים, מנגנוני אכיפה, וסנקציות על הפרות. אך מאז, ממשלה אחר ממשלה דאגו למסמס את יישום ההמלצות.
המקרה הנוכחי מדגים היטב את הצורך הדחוף בשינוי. כאשר שר משקר במכוון לכנסת, זו לא רק שאלה של אתיקה – זו שאלה של אמון הציבור במערכת השלטונית כולה. הכנסת אינה יכולה למלא את תפקידה כרשות מחוקקת ומפקחת כאשר שרים מסתירים ממנה מידע ומשקרים לה במצח נחושה.
בהיעדר כללי אתיקה ברורים, נאלץ המשפט המנהלי להידרש לעניינים אלו, ואנו רואים פעם אחר פעם את בג"ץ דן בעתירות שעניינן סוגיות אתיות של שרים בממשלה – ובהמשך, גם ההשלכות של מעשים אלו, אשר במקרה של השר סמוטריץ' אף עשויים להגיע עד כדי ביטולו של חוק שהתבסס על הצגת מצג שקרי למליאת הכנסת על ידי הממשלה. הליכים אלו מוסיפים לעומס על המערכת המשפטית, פוגעים בבית המשפט ובציבור, ומייצרים פתרונות חלקיים במקום מוסד אתיקה שיבחן את התנהלות השרים ויטיל עליהם סנקציות מתאימות.
הגיע הזמן להפסיק להסתפק בגינויים ובהבעות זעזוע. אנחנו חייבים מערכת כללים ברורה שתגדיר מה מצופה משרי ממשלה, ומה המחיר שישלמו על הפרת אמון הציבור. בלי זה, נמשיך לראות שרים שמשקרים, מסתירים ומתחמקים – ומצדיקים זאת בטענה ש"זה לא אסור על פי חוק".