ענת, גוני, אסף, יואב, בני משפחה יקרים, חברים,
אולי יקר,
מאז לכתך הפתאומי, דברו בך רבות הן בתקשורת, הן בהספדים עליך, הן בשבעה, והן בשיחות בין חברים.
דיברו עלייך כאדם, כבעל, כאבא, כסבא וכאיש משפחה למופת;
דיברו עלייך כיזם מזהיר, כאיש עסקים דגול, וכפילנתרופ נדיב הנסתר מהעין;
דיברו עלייך גם כספורטאי, כחבר, כמורה דרך, כמנטור וכמנהיג, אבל לטעמי המעיטו לדבר עלייך כפילוסוף, כסופיסט, כהוגה דעות, וכנון – קונפורמיסט הכופר בעיקר.
יכולתי לדבר בך ועליך, כפילוסוף פורץ דרך שעות רבות, ואני מבטיח לך לעשות זאת בעתיד הקרוב, אבל תנאי השטח והחום מכתיבים אותי לקצר.
אז ברשותך אולי, בקציר האומר, אדבר על שלוש אפיזודות, שמהן ניתן יהיה לשפוך מעט אור, על משנתך הפילוסופית ולנסות להגדיר אותך, שמהן ניתן יהיה להבין עד כמה עולם הפילוסופיה הפסיד פילוסוף ענק:
אפיזודה ראשונה:
פגשתי אותך לראשונה לפני 25 שנה, וכשדברתי איתך על שלטון החוק ועל צדק, ספרת לי על מאמר פורץ דרך שכתבת, שעסק באחת הסוגיות המורכבות והסוערות ביותר הנמצאות ב"פוליטאה" – בספרו של אפלטון "המדינה", העוסקת בשאלה: "מהו צדק, ומדוע ראוי לאדם להיות צודק".
ספרת לי על הדיון בין סוקרטס לבין הסופיסט תְּרָסִימָכוֹס סביב מהותו של הצדק. וכיצד לשיטתך יש לפרש את טענתו המפורסמת של תְּרָסִימָכוֹס לפיה "הצדק אינו אלא טובת החזק". והאם יש להבין אותו כ"אנטי-תאורטיקן" התומך בציניות בכוח ובאגואיזם טהור – כפי שסוקרטס מציג אותו – או שמא יש לראות בטענותיו עמדה מורכבת יותר הנוגעת למבנה הפוליטי-קונבנציונלי של חברות, שבהן השליטים מכתיבים את החוקים והנורמות מתוך אינטרס עצמי.
טענת שתְּרָסִימָכוֹס אינו סתם פושע, או אדם שמטיף לאנרכיה ואגואיזם פרוע. במקום זאת אמרת, שיש לראות בו תאורטיקן פוליטי שמתאר בצורה ריאליסטית את המבנה של כל חברה אנושית היסטורית: בכל משטר אמרת, בין אם המדובר בדמוקרטיה, אריסטוקרטיה או בטירניה – השליטים הם אלו שקובעים את החוקים, והם תמיד עושים זאת מתוך אינטרס עצמי לשימור כוחם. מה שהחברה קוראת לו "צדק" הוא בעצם רק מערכת הציות שהחזקים כפו על החלשים.
הצבעת על הפרדוקס שקיים בכל מערכת פוליטית – שבה השליטים טוענים שהם דואגים לטובת הכלל (החלשים), בעוד שבפועל המערכת משרתת אותם.
שאלת את השאלות הקשות ביותר על טיבו של שלטון, טיבו של כוח וטיבו של חוק – שאלות שרלוונטיות בדיוק באותה מידה גם למציאות הפוליטית של ימינו.
נתת זווית מיוחדת ושונה לכל הסוגייה הזאת, היית מליץ יושר לתְּרָסִימָכוֹס, וכפרת במשנתם של אפלטון וסוקרטס שטענו שהצדק הוא לא רק מערכת חוקים ומוסכמות, אלא הוא ערך בפני עצמו. בסיס הטיעון שלך היה, שאדם צודק הוא אדם טוב יותר, וכי הצדק מלבד מוניטין שהוא מעניק לאדם, הוא עושה את נפשו של האדם טובה יותר.
אפיזודה שנייה:
לפני 22 שנה חגגת ברוב פאר והדר את יום הולדתך השישים, סיימת מספר ימים לפני האירוע לרוץ את מרתון ניו יורק, וכאשר הגיע תור הנאומים, הקראת באנגלית "הרווארדית" מצוחצחת את השיר של קיפלינג ״אם״ "IF".
הבאתי תרגום של השיר לעברית, ואני אצטט מפאת קוצר הזמן, רק את סופו:
אם תדע לשמור על ראש צלול כשכולם סביבך,
מאבדים את ראשיהם ואז מאשימים אותך,
אם תוכל לסמוך על עצמך גם אם בך איבדו אמון,
אבל לקחת בחשבון שהם חושבים שאין לך כיוון;
אם לחכות אתה יודע ולא חשוב לכמה זמן,
או לתת שישקרו אותך, מבלי שתהפוך שקרן,
או שישנאו אותך, מבלי שתהפוך שונא
וגם להיות חכם וטוב מבלי להיראות שונה.
אם אתה יכול לחלום, בלי לתת לחלומות את חייך לנהל,
אם אתה יכול לחשוב, בלי לתת למחשבות את מטרותיך לבלבל;
אם אתה יכול לפגוש בניצחון או באסון
ומול שני המתחזים האלו לנהוג בהיגיון;
אם אתה יכול לסבול כשהמילים אותן אמרת
הופכות מלכודת לטיפשים בידי נוכלים שלא הכרת,
או כשתראה איך נשברים כל הדברים שרק למענם שווה לחיות
ותתכופף, ותאסוף את הכלים הישנים, ושוב תתחיל לבנות
אם תוכל בערימה לאסוף את כל מה שצברת;
ולסכן אותה מבלי לחשוב על מה הימרת,
ולהפסיד, ולהתחיל שוב מחדש כמו כל ההתחלות
ולעולם על ההפסד לא לעצור לבכות;
אם תוכל להכריח את לבך, את כל העצבים והשרירים
להגן על מטרותיך גם אם קלושים הסיכויים
ולהמשיך גם אם לא נשאר בך שום כוח
מלבד כוח הרצון שעוד אומר לך "אסור לברוח"!
אם תוכל לנאום בפני קהל מבלי להסתחרר,
ולצעוד עם מלכים – אבל פשוט ואנושי להישאר,
אם בחייך יריבים ואוהבים לא יכולים יותר מדי להתערב
אם אליך כל אחד יכול לגשת, אך לא יותר מדי להתקרב;
אם תוכל למלא כל דקה במדויק,
בשישים שניות שלמות של ריצה אל המרחק,
תוכל לרשת את הארץ ואת כל העולם
ועוד יותר מזה, ילדי – תהיה אדם.
דרך השיר אולי, לפחות בעיני, ניסית להעביר מסר פילוסופי סטואי, וויקטוריאני של ריסון עצמי, של חוסן נפשי ושל בגרות מוסרית. נסית להעביר מתווה של אידיאל אנושי, שבו האדם נמדד ביכולתו לשמור על קור רוח מוחלט לנוכח טלטלות החיים: כישלונות והצלחות, שבחים וביקורת, אובדן פתאומי ומאמץ מתמשך. הלקח המרכזי לשיטתך, הוא שליטה פנימית – היא היכולת להמשיך ולפעול באחריות גם כשהכול מתמוטט, כל זאת מבלי לאבד אנושיות או יושרה. קיפלינג, כמוך אולי, ראה באדם את האדון הבלעדי של גורלו הפנימי, הממיר את כאבי הקיום, למשמעת ברזל ולגבורה שקטה, ובכך זוכה במלוא משמעות החיים.
אפיזודה שלישית:
בשנים האחרונות אולי, קיימנו אין ספור שיחות על חשיבותה של חוקה למולדת, ועל מעמדה של מגילת העצמאות, לא אכביר מילים על העומק האסטרטגי הפילוסופי שהבאת לשולחן, רק אומר שטרחת לצייד את כולנו בספר פורץ דרך של ההיסטוריונית לינדה קולי על איך התפתחו חוקות בעולם.
ואומר דבר נוסף, והוא בעיני החשוב מכל לגביך, למרות שחלקת על דעת גדולים בעולם המשפט, והיית להם בר פלוגתא חכם, מקורי ויצירתי, היית פתוח לשכנוע, היית פתוח לקבל עמדה אחרת, ובכך הייתה גדולתך.
“The Gun, the Ship, and the Pen: Warfare, Constitutions, and the Making of the Modern World” – Linda Colley
הספר של קולי סוקר את ההיסטוריה הגלובלית של כתיבת חוקות מאמצע המאה ה-18 ועד המאה ה-20. בניגוד לתפיסה הרווחת שלפיה חוקות נולדות רק מתוך אידיאליזם דמוקרטי או מהפכות פנימיות שקטות, קולי טוענת ומדגימה כיצד מלחמות (ובפרט המלחמות הגדולות שדרשו גיוס המונים, עוצמה ימית ויבשתית – ומכאן "התותח והספינה") היו הזרז המרכזי לכך שמדינות החלו לכתוב חוקות (ה"עט") כדי לארגן את החברה, לגייס משאבים ולהצדיק את המאבק.
הספר ייחודי בכך שהוא לא מתמקד רק במעצמות הגדולות והמוכרות (כמו ארצות הברית או צרפת), אלא לוקח את הקורא למקומות מפתיעים ונידחים מבחינה היסטורית – החל מחוקת קורסיקה ב-1755, דרך ניסיונות חוקתיים של קתרינה הגדולה ברוסיה, חוקות מוקדמות באוקיאניה, ועד לחוקה האסלאמית המודרנית הראשונה בטוניסיה ב-1861 ובחינות של תהליכים דומים ביפן וסיירה לאון. הוא מראה כיצד כתיבת חוקות הפכה לכלי גלובלי ששימש הן ליצירת מדינות ואימפריות, והן להתנגדות לקולוניאליזם.
אולי יקר ואהוב, אני רוצה להודות לך, על עצם היותך ציוני בכל רמ"ח אבריו, שהיה מוכן ללכת איתי את המסע המפרך והקשה, למען כינון חוקה למולדת.
נוח על משכבך בשלום אולי, ינעמו לך רגבי האדמה שכה אהבת!
אפלטון וסוקרטס מחכים לך בגן עדן!