רבקה, אדם, יונתן, טליה ודפנה, בני משפחה, חברים.
עוזי יקר,
אני לא מאמין שמי שהיה בעיני צעיר לנצח, תמיד חטוב, תמיד קליל, תמיד חד מחשבה ועירני כל כך, עזב אותנו ככה בחטף בלי שום הודעה מוקדמת.
הכרתי אותך עוזי לפני 35 שנה, דרך חבר משותף ד״ר מרטין וויל, ומאז דרכנו לא נפרדו.
אני זוכר כל פרט מהפגישה הראשונה שלנו, זוכר איך התרגשתי לאחר שלמדתי לדעת שאני נפגש עם סוג של אגדה מהלכת. אני יודע עוזי שלא ייחסת לכך כמעט חשיבות בביוגרפיה האישית שלך, הרבה בגלל צניעותך הרבה. זר לא יבין זאת, אבל לנו הצנחנים, אנשים כמו עוזי היו מושא להערצה, מושא לגבורה עילאית, ומודל לחיקוי!!
לכם אספר שהתרגשתי, מפני שזאת הייתה הפעם ראשונה בימי חיי שיצא לי כצנחן, להיפגש עם צנחן שצנח ב -א-טור במבצע קדש ב-1956. להזכיר, הצניחה הקרבית בא-טור התרחשה ב-2 בנובמבר 1956, ארבעה ימים לאחר פתיחת מבצע קדש. בעוד שהצניחה המוכרת יותר במעבר המתלה נועדה לפתוח את המלחמה, הצניחה בא-טור (עיירת חוף קטנה בדרום-מערב סיני הממוקמת על חוף מפרץ סואץ) נועדה להכריע את המערכה בדרום חצי האי סיני, כאשר מטרתה העיקרית של הצניחה הייתה לחסום את נתיב הנסיגה של הצבא המצרי משארם א-שייך צפונה, להשתלט על שדה התעופה המקומי, ולשמש ראש גשר לכוחות היבשתיים הנעים לעבר שרם א-שייך.
עוזי למי שלא יודע, היה חלק מהלוחמים הללו, חלק ממורשת הגבורה של הצנחנים בצה"ל, חלק מאותם מעטים שצנחו צניחה קרבית במדינת ישראל, וחלק מאותם מעטים שהלכו עם רקע אדום מתחת לכנפיים.
ואז התפנה עוזי לספר לי על פעילותו כשותף בכיר בבר-סטרן, על פעילותו כפילנתרופ בתחום האומנות והמוסיקה, ושאל שאלות רבות על מבנה המשטר בישראל ועל מפלס השחיתות בה, והודיע לי שהוא שוקל בעידודו של מרטין וויל, להיכנס ולתמוך בנושאים שיחזקו את הדמוקרטיה בישראל.
שמחתי לא ידעה גבול כשעוזי בישר לי כי הוא החליט לתמוך הן בתנועה לאיכות השלטון הנאבקת בשחיתות, והן במכון לאיכות השלטון שמקדם חינוך לדמוקרטיה ולליברליזם. ומאותו רגע ואילך, עוזי במשך 35 שנה לא הפסיק לתמוך הן כלכלית, הן מוסרית והן חברית. הוא תמיד היה שם, גם שניצחנו ובמיוחד שהותקפנו והושמצנו ושנחלנו כישלונות. נאמן תמיד!!!
וכך עם השנים, הצלחתי אט אט להגיע ולהתקרב יותר ויותר אל עוזי, ונוצרה לה קרבה וחברות אמיצה. עוזי מוצא את עצמו יותר ויותר בארץ, ואנחנו נפגשים יותר ויותר, ולאור העובדה שהייתי תפרן חמישה כוכבים, ואת פעילותי הציבורית עשיתי ואני עדיין עושה בהתנדבות, קבענו לנו נוהג שנפגש תמיד ונאכל פלאפל…. מחיר עממי המתאים לכל נפש… וזה היה המקום היחיד, שפחות או יותר, יכולתי להזמין את עוזי לאכול בלי לקחת משכנתא.
בשיחות האישיות שהיו לי עוזי על שלל נושאים מפוליטיקה, דרך כלכלה, ומשפט, והמשך בפילנתרופיה, למדתי להכיר אדם חכם בצורה יוצאת דופן, בעל חשיבה אנליטית ושיטתית, למדתי להכיר פטריוט חמישה כוכבים שאוהב את מדינת ישראל אהבת נפש, אבל במיוחד למדתי שהדבר החשוב ביותר לעוזי בסופו של יום הייתה משפחתו. למדתי על אהבתו לאדם שבו הוא היה כל כך גאה, על כך שהוא פרופסור שעוסק בספרות אנגלית ועל ההתמחות שלו בשייקספיר, ועל אהבתו ליונתן ועל כמה הוא גאה שהוא פרקליט בעיריית ניו יורק בתחילה, ולאחר מכן, בכניסתו לתחום ההשקעות ולעסקים שעוזי ניהל.
אבל המפץ הגדול בחייו של עוזי היה המפגש שלו עם רבקה. אני זוכר כיצד הוא סיפר לי על כך שהוא נפרד מהחברה הקודמת שלו, וכיצד הוא פגש ברבקה ועד כמה הוא אוהב אותה.
סוף סוף ראיתי את עוזי באמת באמת מאושר ושמח בחלקו, ראיתי אותו הרבה יותר אופטימי, ראיתי כיצד ההומור המושחז שלו, והילד השובב שבו פורץ החוצה, וכן ראיתי גם כיצד הנדיבות שבו המריאה שחקים.
רבקה לקחה אותך עוזי ועיצבה אותך מחדש, היא עידנה אותך, הרגיעה אותך, למדה אותך לעגל פינות, למדה אותך להיות פחות קצר רוח, ובקיצור מאושר. ואגב משפחה, היה מדהים לראות כיצד גם כאן עוזי מאמץ אל חיקו את טליה ואת דפנה, ואיך הוא מתייחס אליהן כאל בנותיו, ואיך נוצרה לה לפתע יש מאין, משפחה אחת גדולה והומוגנית.
וכמו באגדות, עוזי בנה לרבקה את בית החלומות כאן בחולות קיסריה, והוא ערך לה ימי הולדת בלתי נשכחים, וכך הם הלכו ביחד יד ביד האחד עם השנייה, עשו טוב והרעיפו ציונות, וערכים, ופטריוטיות על סביבתם.
אז עוזי, אני יודע שכבר נמאס לך לשמוע את השטויות שלי, ותיכף תגרש אותי ותלך למנוחת הצהריים, אז אסיים ואבקש ממך שתשמור עלינו מלמעלה, תשמור על המדינה שכל כך אהבת, תעשה שהטובים ינצחו בבחירות, ושהארץ תשקוט ארבעים שנה.
נוח בשלום, צנחן גיבור, ינעמו לך רגבי המולדת שעליה הגנת ועל מבנה המשטר ותקינותו נלחמת כל חייך.