במלאת שלוש שנים לטבח 7.10 ובסמוך לבחירות לכנסת, מתרבים הסימנים שהדמוקרטיה הישראלית, השברירית והמוכה, נמצאת אולי קרוב למה שניתן להגדיר “רגע מכונן”. החמצנו רגע היסטורי כזה בשנת 1949, כאשר ראש הממשלה דוד בן גוריון החליט להפוך את האספה המכוננת, שנבחרה בבחירות בינואר 1949, לבית נבחרים – הכנסת. מאז ועד היום הדמוקרטיה הישראלית לוקה במצב אנומלי: בית המחוקקים שלנו הוא גם אספה מכוננת.
על רקע המשברים שאנחנו חווים כיום, ולנוכח חדירת המושג “חוקה” לשיח הפוליטי, חובה עלינו לנהוג בזהירות ובשום שכל ולא להתפשר על החלופה האחת שאולי תתאפשר – להתחיל בתהליך חוקתי שתכליתו חוקה שלמה למדינת ישראל.
פרופ׳ ידידיה שטרן, במאמרו בידיעות אחרונות מ־28.9, אינו מרפה מהונאת “החוקה הרזה” (גילוי נאות: שטרן היה סגני במכון הישראלי לדמוקרטיה במשך שנים ארוכות ושותף מלא לניסוח החוקה בהסכמה בהנהגת הנשיא מאיר שמגר). אסור לנו ליפול בפח היקוש הזה. למשבר העמוק בדמוקרטיה הישראלית כיום שני פנים – מבני ונורמטיבי – ו“חוקה רזה” אינה מזור לאף אחד מהם.
על הפן המבני משפיע אופייה ההטרוגני של החברה הישראלית, המשוסעת להרבה יותר מארבעת השבטים שעליהם הצביע הנשיא לשעבר ריבלין. המציאות שבה אלפי אזרחים משרתים מאות ימים במילואים, אל מול אלפים אחרים שמשתמטים מנשיאה בעול שירות הביטחון; המציאות שבה נשמעת הטענה המזוויעה שישראלים מחוללים טיהור אתני בשטחים; המציאות שבה ציבור לא יהודי נוטל חלק משמעותי במערכת הבריאות, בהיקף שאינו פרופורציונלי לחלקו באוכלוסייה, וזוכה להפניית עורף רוויית ניואנסים גזעניים; מציאות פוליטית שבה האמון הנדרש במנהיגים כדי להבטיח את המשכיות הדמוקרטיה נשחק; מציאות שבה התרבו המקורות לחולשה קיצונית של הרשות המחוקקת, עד כדי מחיקתה כרשות אפקטיבית; מציאות שבה בולטת הדומיננטיות של הרשות המבצעת ומעמיקה פגיעותן של הרשות השופטת ושל שומרי הסף; ומציאות שבה ישראל מוקעת בידי מי שהיו ידידיה במשפחת העמים.
אלה מקצת סימניו של שבר עמוק בתרבות הפוליטית, והוא משליך גם על הפן הנורמטיבי. ייתכן, רק ייתכן, שהשבר העמוק הזה טומן בחובו הזדמנות היסטורית לתיקון. לכן חשוב להדגיש: ליבת החוקה היא מצרף של עקרונות יסוד שמנחים את ההתנהלות של קולקטיב דמוקרטי, והיא מנוסחת בדרך כלל במגילת זכויות.
מגילת הזכויות, שנעדרת מהסיסמאות הרווחות בשיח הבחירות כיום – ובראש ובראשונה מתוכנית “החוקה הרזה” – אמורה לקבע את הזכויות והחירויות של אזרחי המדינה, שבעבורם נחקקת החוקה. מגילת הזכויות היא ליבת הדמוקרטיה והיא המעצבת את אופייה. הדמוקרטיה נגזרת מהעקרונות ומהתכנים של מגילת הזכויות. היא עשויה להנחות את ההתנהלות של קבוצות המשנה בקולקטיב הישראלי על פי מתווים נורמטיביים, ובין היתר למתן את השיח האלים.
צוות “חוקה בהסכמה”, בהנחיית הנשיא מאיר שמגר, ניסח הצעה מפורטת למגילת זכויות, המבוססת על בחינה השוואתית של יותר מ־30 חוקות. ההצעה נדונה גם בוועדת החוקה של הכנסת, בראשות פרופ׳ מנחם בן ששון, ונבחנה בידי מומחים רבים מחו״ל ומכל האוניברסיטאות בישראל.
כל חוקה נשענת על שלושה אדנים. הראשון מגדיר את זהות הקולקטיב שבעבורו היא נכתבת, ובמקרה הישראלי – היותה של המדינה יהודית ודמוקרטית. האדן השני והעיקרי הוא מגילת זכויות המבוססת על עקרונות ליברליים, שהם התשתית של הדמוקרטיה. האדן השלישי הוא הקווים המנחים לפרשנות החוקה לאורך זמן. מובילי פרויקט “חוקה למולדת” של התנועה לאיכות השלטון יניחו מן הסתם טקסט שיהיה גם הוא ראוי לבחינה זהירה.
בשונה ממצע פוליטי של מפלגה, מסמך חוקתי נועד לשרת את הדמוקרטיה למשך דורות. לכן יש להעמיד במרכז השיח החוקתי המתפתח בישראל גם את סוגיית ההליך: כיצד תתקבל החוקה וכיצד תאושרר. יש לחתור לכך שעקרונות חוקתיים לא יתקבלו ברוב קואליציוני רגיל.
העוסקים בניסוח העקרונות האלה חייבים להיות יצירתיים ולהציע חלופות לאשרור החוקה. החלטת הכנסת לכונן אספה מכוננת נפרדת ממנה, אפילו ברוב קואליציוני רגיל, היא דוגמה אחת. משאל עם הוא דוגמה נוספת. אפשר לחשוב ולפתח הצעות נוספות.
אל לנו להחמיץ הזדמנות היסטורית. אל לנו להתפשר על הטוב ביותר האפשרי.
ד״ר כרמון הקים את המכון הישראלי לדמוקרטיה והיה נשיאו הראשון.