מהם התנאים החיוניים להוציא את ישראל מהמשבר העמוק שבו היא מצויה? מהם התנאים להעברת שלטון תקינה ולכיבוד תוצאות הבחירות גם על ידי הצד שאיננו שבע רצון מהן? בדבריי הבאים אטען שתנאי הכרחי לאיחוי השברים ולגיבוש הסכמות הוא היכולת להחזיק אי־נוחות. אנמק את טענתי דרך נקודת מבט אישית.

באחת ההפסקות בדיון של ועדת החינוך של הכנסת במאי 2026 בעניין הצעת החוק של ח״כ לימור סון הר־מלך להרחיב את ההפרדה המגדרית באקדמיה גם לתארים שניים ולדוקטורט,2 קמה אישה שכיסוי הראש שלה לימד שהיא חרד״לית, וצעקה לעברי ״אתן מ פ ח ד ו ת !״. בלבי השבתי לה ״נכון, אני מפחדת״. אני מפחדת ואת מפחדת. כל אחת מאיתנו משוכנעת שהחזון של האחרת יהרוס את הכל: את מדינת ישראל, את משפחתה ואת חייה שלה. אבל זו היתה ישיבה סוערת, שרובה התנהל תוך צעקות וקטיעות אגרסיביות, ואני הייתי צריכה לנצל את ההפסקה הקצרה כדי להתרענן ולהירגע, ולא ניגשתי אליה. במכתב הזה אני מבקשת לפנות אליה, אלייך, אם הוא יגיע אלייך בדרך נס, ואולי גם לפנות לעצמי.

בדיעבד נדמה לי שהצורך לצאת קצת מחדר הוועדה לא היה הסיבה היחידה שבגללה לא ניגשתי אלייך. לא ניגשתי אלייך מפני שהקריאה שלך נחוותה אצלי כמו מכה בבטן. אני מתארת לעצמי שאת מפחדת שישַּללו ממך אפשרויות להתפתח ולשגשג בתנאים של הפרדה מגדרית, במרחבים לנשים בלבד. את רוצה שתהיה לך ולבנותייך אפשרות ללמוד לתואר אקדמי רק עם נשים. את מתוסכלת שאני לא מבינה את זה. את מרגישה שאני שוללת ומבטלת את החוויה שלך כלא חשובה או כבלתי אותנטית. ואולי את אפילו פוחדת מהמשמעות של להיות אישה דתייה במרחב הציבורי הישראלי.

ואני פוחדת מהעתיד שצפוי לאחייניות שלי. אני פוחדת שבישראל שאת מקדמת, הן יפנימו מגיל רך שהן צריכות לכסות את עצמן ולהיות ״צנועות״, ושהאחריות שלא להחטיא ולעזור לגברים ב״שמירת העיניים״ מוטלת עליהן. אני פוחדת שהן יפסיקו לחלום, או לפחות יצמצמו את החלומות שלהן לאפיקים שהתרבות הישראלית ומוסדותיה יוכלו להכיל לגבי נשים. האפיקים האלה הולכים ומצטמצמים. כמעט שאין נשים בצמרת ההנהגה הישראלית. נשים ״לא צנועות״ נענשות במניעת גישה לתחבורה ציבורית; כל אישה, בלי קשר ללבושה, עשויה להתבקש לזוז ממקומה במטוס; ודימויי נשים בשלטי חוצות, אפילו של חטופות, מושחתים.

ח"כ לימור סון הר־מלך, שבאת לתמוך בהצעת החוק שלה, מקדמת מדיניות של החזרת הנשים למטבח ולחדר הילדים והמיטות, בעודה נהנית בעצמה ממעמד ומוטת השפעה הנגזרים מתפקידה הבכיר. אני פוחדת שלא אוכל ללכת ברחוב לבושה באופן שמבטא את העדפותיי ואישיותי. שלא אוכל לשמר את קולי הציבורי כאישה משפטנית ואקטיביסטית. אני פוחדת שיעברו חוק הכותל3 וחוק המזוזות והתפילין,4 ושתפילה מעורבת, או כזו המובלת על ידי רבה וחזנית, תהפוך לעבירה פלילית.

לך מאוד לא נוח אתי, ולי מאוד לא נוח איתך.

וזה האתגר שלנו, אתגר שאם לא נעמוד בו, לא נצליח לצאת מן המיצר. עלינו להחזיק את אי־הנוחות. לא למהר לצלוח אותה ולהתגבר עליה. קודם כול להכיר בה, לקבל אותה כעובדה. להירתע מהסכמות מהירות בשם אחדות "אינסטנט", אחדות שלמעשה תובעת תמיד מצד אחד להתיישר לעבר האמונות ומחויבויות המוצא של הצד השני.

עבורי האתגר הוא לשהות עם התחושה הקשה שמתעוררת בי כשאת תומכת בהפרדה במעיינות רשות הטבע והגנים, או מפיצה סרטון שמציג פרמדיקית בנגמ״ש עם מילואימניק דתי כהפרה בוטה של זכויותיו, או מברכת על סרטון של הרבנות הצבאית שמילותיו הן ״אני טוען תותח ואת טוענת קניות […] אני סורק מתחמים ואת בסריקת מערכות״. אני מתקשה עם האופן הרגוע והחייכני שבו את אומרת דברים שפשוט לא מסתדרים לי עם פנייך המאירות. את מקדמת ערכים שלא רואים את האחר, שתמונת העולם העולה מהם היא של עליונות יהודית ושל ״ערכי משפחה״ שבעיניי הם דכאניים לכולם, לא רק לנשים, כי הם שוכחים שתמצית היהדות היא ״ואהבת לרעך כמוך״, כיבוש היצר, פיקוח נפש, חכמים מרבים שלום בעולם, ועוד רעיונות רבים שהם הרבה יותר מאוזנים וחכמים, לשיטתי, מהיהדות שאת מקדמת.

אני לא יכולה לנסח במדויק את האתגר עבורך, רק לשער אותו. וזו בדיוק הנקודה שלי. הייתי רוצה אפשרות לשמוע ישירות ממך על אי־הנוחות שלך, ולא רק לנסות לנחש אותה. ובכל זאת, אני מתארת לעצמי שהאתגר שלך הוא לשהות עם התחושות שמתעוררות בך כשאני יוזמת הליכים משפטיים נגד הפרדה מגדרית והדרת נשים, כשאני מגיעה לוועדות בכנסת ומתעקשת לומר את דבריי ולהתבסס על עובדות וטיעונים. אולי את אפילו חוששת שהעתירה הבאה שלי תהיה נגד האפשרות שלך להתפלל בעזרת הנשים בבית הכנסת, או להיכנס לאוניברסיטה בכיסוי ראש. אין לפחדים האלה בסיס, אבל כבר נתקלתי בהם בניסוחים שונים, ואין לי ברירה אלא לקחת רגע או שניים ולנסות להכיר בהם, להקשיב. ואולי את אפילו חשה אי-נוחות מהדברים הכי בסיסיים, כמו האופן שבו אני מתלבשת.

ייתכן שהאתגר הכי גדול, גם שלך וגם שלי, הוא לשהות עם אי־הנוחות שבתחושת ההתנשאות ההדדית. אי־הנוחות שבתחושה שאת מתנשאת עליי ואולי אפילו בזה לי, ואי־הנוחות שבתחושה שלך שאני מתנשאת עלייך ואולי אפילו בזה לך.

אני בקשר כבר כשנתיים עם פעילה חרדית. כדי לא להסגיר את זהותה אומר שהיא עוסקת במקצוע חופשי, ושהיא הקימה ארגון של חרדים שעוסקים במקצוע זה. היא למדה תואר ראשון בתכנית לנשים בלבד, אבל בתואר השני לא היתה לה ברירה, והיא למדה עם כולם. לפני שנים אחדות היא ביקשה להיפגש אתי, ובפגישה אמרה לי דברים לא קלים. ״את לא שונה מהפלג הירושלמי. אם את מתנגדת לתואר שני בהפרדה מגדרית, אז גם הם וגם את בסוף לא רוצים שנשים חרדיות יתקדמו״. כששאלתי איך היא עצמה למדה עם גברים ולא קרה לה כלום, הרי היא עדיין חרדית ובמקביל משגשגת מבחינה מקצועית, היא השיבה את התשובה ששמעתי פעמים רבות: אתי זה שונה, לא כולן יכולות, לא כולן כמוני. בבוקר הדיון בכנסת קיבלתי ממנה הודעה בזו הלשון (בשינויים קלים למניעת זיהוי):

"יופי יקרה, מה שלומך? אני עסוקה מאוד […] אני כל כך מבינה לליבך ולאידיאלים שלך. רק חשוב לי להיות הקול של אלפי חרדים שלא זוכים למענה […] ולמגזר שהתפתחותו נמנעת כשאין מענים הולמים לאורח חייהם באקדמיה, שוב אני מבינה מאוד את הקול שלך – עם זאת, הוא משרת בעיני את העסקונה החרדית שמעוניינת למנוע בכל מחיר אקדמיה גם זו הנפרדת".

זו לא היתה הודעה קלה לקריאה עבורי, אבל עדיין, שמתי לב שבתוך הודעה קצרה היא ביטאה פעמיים הכרה במוטיבציה שלי וכבוד כלפי העקרונות שלי. הרגשתי שלמרות אי־ההסכמה הכואבת, בת הפלוגתא שלי רואה אותי. רק מתוך נקודת המוצא הזאת אפשר יהיה לצאת מהפלונטר.

עוד תגובה שבה אני נתקלת פעמים רבות היא תביעה שאשלים עם "אי־הנוחות", תוך הקטנת המחיר שאני וחברותיי משלמות בפועל, שכולל פחד מפני אפליה, השפלה ופגיעה ממשית בחירויותינו, והמשגתו כחשש מאי־ נוחות ותו לא. באחת ההתדיינויות הפומביות ביני לבין ידידתי שאני מעריכה מאוד, הרבנית עדינה בר־שלום, היא שאלה אותי אם אני אכן לא יכולה לסבול מצב שבו קומץ מרצות יופלו בתעסוקה לטובת השגת המטרה החשובה של השכלה לאלפי חרדים. השאלה הזאת שיקפה לי שלמרבה הכאב, גם בת־שיחי מתקשה להכיר בפגיעה העצומה שבהסגה לאחור של שוויון ההזדמנויות של נשים ובשלילת ההישגים שהושגו בעמל רב ומאבקים, בכניסה של נשים לאקדמיה ולשוק התעסוקה, לפני רגע במונחים היסטוריים.

שנים קודם לשיחה עם הרבנית בר־שלום, במהלך ההליכים הממושכים של עתירת ההפרדה באקדמיה בבג״ץ, כתבו שני אקדמאים משפטנים כנגד מתן חשיבות מוגזמת להפליית המרצות במסלולים האקדמיים לחרדים:

״מעשי ידיו טובעים בים ואתם אומרים שירה: עד שאתם מתפלמסים בהיקף זכויותיהן של פרופסוריות ובסמלי השוויון, מתמלאים רחובות בני ברק וירושלים באנשים הנקרעים בין דבקותם בהשקפת עולמם ובין סיפוק צרכיהם הגשמיים״.5

למרות שהדברים נכתבו כבר לפני יותר מעשור, זיכרון ההלם שחשתי כשקראתי את המילים הללו לראשונה עדיין צרוב בי. הפסקה הזאת שיקפה זלזול וביטול של הפגיעה הנגרמת למרצות ולנשים בכלל. ניסוח בונה הרבה יותר של עמדתם, שמיישם את הגישה שאני מפתחת בטקסט הנוכחי, היה יכול להיות: ״אכן, נגרם למרצות עוול. אנחנו מכירים בכך, אבל עדיין חושבים שיש טעמים טובים וחזקים להצדיק את הפגיעה הזאת. בואו נחשוב מה לעשות כדי לצמצם את הפגיעה ולפצות עליה". אומר בכנות, סביר להניח שהיה קשה מאוד לשכנע אותי גם בעמדה הזאת. אבל אילו הדברים היו נאמרים כך, לפחות היו מתקיימים תנאים ראשוניים של הכרה הדדית בכאביו של האחר, הכרה שמאפשרת שיחה בין הצדדים המקוטבים והכעוסים.

״הבחירה בנוחות הורגת את הרוח״, כתבה פמה צ׳ודרון,6 ודבריה רלוונטיים גם לתביעה לנוחות כתנאי יסודי, למשל ללימודים אקדמיים. בעוד שחברותיי ואני נדרשות לשלם מחיר שמוצג כ-״קצת אי־נוחות״, הנשים התומכות בהפרדה משתמשות בטיעון ש-״נוח לי ללמוד לצד נשים״ כטיעון מכריע מבחינתן. באחת מישיבות ועדת החינוך אמרה ח״כ יסמין סאקס פרידמן (יש עתיד) בתגובה לאחד הטיעונים הדומיננטיים שהיא שמעה בדיונים הקודמים:

״נשים שהטענה שלהן למה הן רוצות ללמוד בהפרדה היתה ׳לא נוח לי׳… ככה נאמר פה בדיון, ׳לא נוח לי׳. אני לא יכולה לתאר לכם כמה דברים לא נוחים נאלצתי לעבור בדרכי לכל מיני מקומות. זהו איננו טיעון […] בסוף לא שמענו שום טענה שהיא באמת אמיתית ויש לה בשר מדוע דרושה הפרדה נוספת […]״.7

ח״כ פרידמן ביטאה במדויק את מה שאני מנסה לומר. הדיון חייב להתחיל במתן מקום ושם לאי־הנוחות של כל אחד מהצדדים, אבל הוא לא יכול להסתיים שם. השלב הבא, כמו בכל מהלך של קביעת מדיניות, הוא לשקלל את התועלת והמחירים של האפשרויות השונות לעיצוב הכללים שיחולו עלינו ועל עתידנו.

בספרה Braving the Wilderness"" (2017) ברנה בראון ((Brown כותבת (בתרגום חופשי):

״לתחושתי כרגע, העולם הוא מאוד בודד ושבור לב. מִיינו את עצמנו לפי העמדות הפוליטיות והאידיאולוגיות שלנו. פנִינו הלאה זה מזה ולעבר האשמה וזעם. אנחנו בודדים, בלתי מרוסנים ומפוחדים. כל כך מפוחדים, לעזאזל. אבל במקום להתכנס יחד ולחלוק את הניסיון שלנו דרך שירה וסיפורים, אנחנו צורחים זה על זה ממרחקים הולכים וגדלים. במקום לרקוד ולהתפלל יחדיו, אנחנו בורחים ובורחות זה מזה. במקום להציע רעיונות חדשים, פרועים וחדשניים, שיש להם פוטנציאל לשנות את הכל, אנחנו נותרים שקטים וקטנים בבונקרים שלנו, ומרעימים את קולנו בתיבות התהודה שלנו״.8

בשביל לנסח הסכמות, למשל בשביל לקחת חלק בניסוח חוקה לישראל או לשקם אותה אחרי הבחירות, את ואני צריכות לשבת באותו חדר, מוכנות לנהל שיחה נוקבת בתנאים של אמון וקשב הדדי. אנחנו צריכות להיות משוכנעות ברמה גבוהה של ודאות שלא נסלף או נעוות זו את דברי האחרת. שלא נלעג. שלא נשקר. שלא ננהל את השיחה בינינו באופן דורסני או מניפולטיבי. שלא נדליף דברים שהסכמנו שיישארו בחדר. ואת האמון הזה אנחנו צריכות להחזיק לצד אי־הנוחות הרבה שאנחנו מעוררות זו בזו.

השאלה הראשונה שאשאל אותך בשיחה הזאת, לא בהתרסה אלא תוך נשימה עמוקה, ומתוך גיוס כל כוחותיי להקשיב בלב פתוח, היא ״ספרי לי על עצמך. ספרי לי מה מכאיב לך ומה מפחיד אותך, מה מזיז אותך באי־נוחות בכיסא״.

מדוע זכו בית הלל שההלכה לפי גישתם, שואל התלמוד הבבלי במסכת עירובין. התַּנאים משיבים: מפני שהיו בית הלל נעימים וענווים ולימדו גם את דברי בית שמאי ולא רק את גישתם שלהם. ולא זו אף זו, אלא שהציגו את גישת בית שמאי לפני שהציגו את גישתם.9 אולי חז״ל מתווים לנו דרך, מספקים לנו מודל לשיחות חדשות, לדיון עקרוני על המחלוקות הבסיסיות ביותר בינינו. דיון על מקור הלגיטימיות של מנהיגות ושל כוח, שיש לקוות שיניב לבלוב של ״פרח, ציץ ושקדים״, כמו הלבלוב במטהו של אהרן, שהכריע את הקיטוב הפוליטי הדרמטי המתואר בפרשת קרח, על סמכות ואחריות מנהיגותית (במדבר י״ז, כ״ג).10

הערות שוליים ומקורות

  1. פמה צ׳ודרון חכמת האין־מנוס ונתיב החסד 53 (דורית גינת מתרגמת 2017) (להלן: "צ'ודרון"). ↩
  2. ההצעה אושרה בהמשך בקריאה שנייה ושלישית. ראו חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 12), התשפ"ו-2026, ס"ח 826. ↩
  3. הצעת חוק השמירה על המקומות הקדושים (תיקון – ייעוץ הרבנות הראשית), התשפ"ג-2023, פ/2788/25. ↩
  4. הצעת חוק הגשמת הזהות היהודית במרחב הציבורי, התשפ״ה-2025, פ/5807/25. ↩
  5. מכתב מפרופ' רון שפירא, נשיא המרכז האקדמי פרס, וד"ר חיים זיכרמן, מנהל אקדמי קמפוסים חרדיים בקריה האקדמית אונו, ליו"ר המועצה להשכלה גבוהה וחברי המועצה (11.5.2017). ↩
  6. צ'ודרון, לעיל ה"ש 1, בעמ' 114. ↩
  7. פרוטוקול ישיבה של ועדת החינוך, התרבות והספורט, הכנסת ה-25 (טרם פורסם, 26.5.2026). ↩
  8. Brené Brown, Braving the Wilderness: The Quest for True Belonging and the Courage to Stand Alone 51 (Random House 2017). ↩
  9. בבלי, עירובין יג, ב. ↩
  10. במדבר יז 23. ↩