הדין הישראלי כבר התמודד עם המעבר מן הכרזה ומן העיתון לרשת. בראשית הדרך אמנם נקבע כי חוק דרכי תעמולה אינו חל על האינטרנט, אך בהמשך שינו יושבי ראש ועדת הבחירות את הכיוון: בעניין V15 הונח הבסיס להחלת חובות זיהוי גם ברשת; בעניין בן מאיר הוצא לראשונה צו נגד תעמולה מקוונת בלתי מזוהה; ובעניין חד״ש-תע״ל נגד Facebookהורה השופט חנן מלצר להסיר דף אנונימי ולחשוף את מפעילו. מנגד, ענייני הימין החדש וכחול לבן המחישו את הקושי הראייתי לקשור פרסום או רשת חשבונות למפלגה מסוימת. הפסיקה אינה אדישה לעיצוב מלאכותי של השיח, אך היא מתמקדת בזהות המפרסם, במקור המסר ובראיות הקושרות אותו למתמודד.
קו הגבול בין תעמולת בחירות מותרת לתעמולה אסורה הובהר בפסיקה שעסקה בכזבים. בעניין יעלון נגד קדימה נקבע כי ההכרעה מהו שקר אינה בידי יו״ר ועדת הבחירות. בעניין עציוני נקבע כי סעיף 13 לחוק דרכי תעמולה חל על כזב רק כאשר קיימת ודאות קרובה להטעיה צורנית – כגון טשטוש זהותן של רשימות, מסריהן או מועמדיהן. בשנת 2025 הגיע לפני השופט סולברג מקרה שבו מסרון פוליטי התחזה לכותרת חדשותית של תאגיד השידור ״כאן״, והעותרים ביקשו להורות למפרסמים להימנע מפרסום מידע שקרי ומטעה. העתירה נדחתה. נקבע כי סעיף 13 אינו איסור כללי על כזב, וחובת השקיפות שבסעיף 2א1 היא הסדר מפורט שחל רק בתקופה שקבע המחוקק. אין לעקוף מגבלה זו בדרך של פרשנות. התרופה, כתב השופט סולברג, היא בידי המחוקק.
זו נקודת המוצא למאמר, לא חולשה בו. ועדת הבחירות אינה צריכה להיות ״משרד אמת״. היא אינה אמורה להכריע אם הממשלה היטיבה עם הכלכלה או אם הבטחה פוליטית תתממש. אולם מסר המתחזה להודעה של בעל סמכות או מוסר מידע מעשי כוזב על עצם ההצבעה אינו רק משתתף בוויכוח; הוא מבקש לשנות במרמה את כללי המשחק הדמוקרטיים.
ראוי אפוא להכיר בקטגוריה צרה: שיבוש הצבעה באמצעות ביטוי. לא כל שקר ייכלל בה, ואף לא כל דיפ־פייק. הקטגוריה צריכה להתמקד במסר כוזב שמתחזה למקור רשמי או מוסר מידע מעשי כוזב על מועד ההצבעה, מקומה, הזכאות להצביע, פתיחת קלפיות או פרישת מועמד; ושנועד למנוע הצבעה, להרתיע מפניה או להסיט בוחרים ממימושה, או יוצר סיכון ממשי ומיידי לכך. העיתוי והיקף ההפצה חשובים: ככל שמתקרבים לסגירת הקלפיות, כך פוחת כוחה של ההכחשה המאוחרת. לתיקון, לתיוג או לבלימת תפוצה נדרשים תשתית מהימנה וסיכון ממשי ומיידי. אחריות פלילית מחייבת גם יסוד נפשי ברור.
סעיף 119 לחוק הבחירות לכנסת מציע גשר אפשרי. הוא אוסר הפרעה ל״מהלך הסדיר של הבחירות״ וכן הפרעה לבוחר בהצבעה או מניעתו מלהצביע. סעיף 17ב לחוק דרכי תעמולה מסמיך את יו״ר הוועדה לתת צו מניעה נגד עבירות לפי פרק י״א לחוק הבחירות, שבו מצוי סעיף 119. אמנם, אין להציג את החלתו של הסעיף על דיפ־פייק כהלכה קיימת: ככל שניתן ללמוד מהפסיקה, הסעיף טרם הוחל על הטעיה דיגיטלית מסוג זה, ופרשנות כאמור עלולה לעורר קושי. מנגד, מכיוון שטיבם של הצווים הניתנים על-ידי יו"ר ועדת הבחירות אינו פלילי במובהק, אלא נושא מאפיינים הקרובים במהותם להליך אזרחי – ולמצער, להליך מעורב – ייתכן כי ניתן לאמץ בעניינם גישה פרשנית גמישה יותר מזו הנוהגת בדין הפלילי, באופן שיאפשר להחיל את ההסדר הרלוונטי בדרך של היקש או באמצעות פרשנות. דרך אפשרית אחרת להפגת אי-הבהירות היא באמצעות תיקון חקיקה.
כך או כך, ההסדר שייקבע יצטרך לקבוע מראש גם סמכות וגם בלמים: מסלול חירום קצר לבדיקת אותנטיות ומקור; זכות טיעון ככל שהזמן מאפשר; צו זמני, ממוקד ומוגבל בזמן; תיקון והפצה נגדית באותם ערוצים; ושימור ראיות לביקורת שיפוטית מאוחרת. לצד זאת נדרשים כתובת רשמית אחת לאימות , נגישה ורב־לשונית; מנגנון לאימות המקור של הודעות ועדת הבחירות; וממשק חירום מוסכם מראש עם פלטפורמות, גופי תקשורת וספקי סלולר. מקור מאומת אינו מבטיח אמת, אך הוא מאפשר להבחין בין הודעה רשמית לבין התחזות.
חופש הביטוי מגן על החופש לשכנע, להתריס, להגזים ואף לטעות. הוא אינו מקנה חופש להתחזות לבעל סמכות, להטעות בוחרים ביחס לעצם ההצבעה – או לסגור קלפיות באמצעות מילים.
הערות שוליים ומקורות
