אלא שבניגוד לטענתם של חלקים בממשלה היוצאת במהלך הקדנציה האחרונה, בחירות, חשובות ככל שיהיו, אינן חזות הדמוקרטיה כולה. דמוקרטיה אינה מתקיימת רק ביום שבו נבחרים נציגי הציבור, ותפקידו של האזרח במדינה הדמוקרטית בוודאי אינו מסתיים ברגע שבו הוא משלשל את המעטפה לתוך חרך הקלפי.
הבחירות עוסקות בשאלה מי יקבל לידיו את הכוח, בעוד דמוקרטיה עוסקת גם בשאלה מה מותר, ובעיקר מה אסור, לעשות איתו.
במרחב שבין שתי השאלות הללו נמצאת, בין היתר, החברה האזרחית. זהו המרחב שבו אזרחים מתאגדים כדי לקדם מטרות משותפות, להשפיע על סדר היום, לבקר את השלטון ולדרוש ממנו דין וחשבון. כבר לפני כמעט מאתיים שנה זיהה אלקסיס דה־טוקוויל בהתאגדות האזרחית את אחד מיסודותיה החשובים של החברה הדמוקרטית,1 ונדמה כי ערב מערכת בחירות המתקיימת בתקופה של חוסר יציבות דמוקרטית עמוקה, תובנה זו רלוונטית מתמיד.
בחירות בזמן של חוסר יציבות דמוקרטית
הספרות המחקרית העוסקת בשנים האחרונות בתהליכים של נסיגה דמוקרטית מלמדת כי דמוקרטיות אינן נשחקות בהכרח ברגע דרמטי אחד, ובוודאי שאינן חדלות להיות דמוקרטיות רק משום שבוטלו בהן הבחירות. במקרים רבים התהליך הפוך כמעט: הבחירות ממשיכות להתקיים, לעיתים כסדרן, בעוד המנגנונים שאמורים להגביל את כוחו של השלטון נשחקים בהדרגה. למעשה, חזינו בכך במספר מדינות במזרח אירופה בשנים האחרונות,2 ובמידת מה רבים בישראל חששו כי זהו המצב שאליו אנו צועדים בעצמנו.3
ישראל מגיעה אל מערכת הבחירות הקרובה לאחר כמה מן השנים הסוערות והקשות בתולדותיה. משברים פוליטיים, משטריים, ביטחוניים, בריאותיים וגם חוקתיים, ששיאם בקדנציה הנוכחית של הממשלה ובמאבק סביב השינויים במערכת המשפט; לצד מלחמה ארוכה, קיטוב חברתי עמוק, וירידה ניכרת באמון הציבור במוסדות המדינה – בין היתר "הודות" למתקפות חוזרות על בית המשפט ועל שומרי הסף. כל אלה אינם נעלמים עם ההכרזה על בחירות, להפך – הם הופכים את מערכת הבחירות עצמה לזירה נוספת שבה נבחנים חוסנם של המוסדות הדמוקרטיים וכללי המשחק. דווקא בתקופות כאלה מתחדדת חשיבותה של החברה האזרחית.
המחקר מבחין בהקשר זה בין שני סוגים של מנגנוני אחריותיות (accountability): מנגנוני אחריותיות אנכיים – ובראשם הבחירות עצמן; ומנגנונים אופקיים – ובהם בתי המשפט, הפרלמנט וגופי פיקוח נוספים. לצד אלו, מתפתחת בעשורים האחרונים תפיסה נוספת, אשר זכתה לכינוי "אחריותיות אלכסונית"4 שמפעילים על השלטון התקשורת, החברה האזרחית וכלל הציבור המאורגן בתנועות, ארגונים ועמותות. מחקרים השוואתיים אף מצאו כי השילוב בין מנגנוני הפיקוח הללו עשוי להיות משמעותי בבלימת תהליכים של נסיגה דמוקרטית.5
החברה האזרחית כשומרת סף חוץ־מוסדית
בתוך המארג הזה ממלאת החברה האזרחית תפקיד ייחודי. היא אינה חלק ממוסדות השלטון, אין בידיה סמכות שלטונית והיא אינה נהנית מן הכלים שהחוק מעניק לבתי המשפט, לכנסת, לרגולטורים או ליתר גופי הפיקוח. כוחה נובע ממקור אחר לחלוטין: מן היכולת של אזרחים להתארגן ולהתאגד סביב רעיון, לאסוף מידע, להציב דרישות בפני השלטון במסגרת הכלים החוקיים הנתונים בידם, ולהניע לפעולה את אותם מנגנונים מוסדיים שנועדו לפקח עליו.
במובן הזה, החברה האזרחית היא למעשה שומרת סף חוץ־מוסדית של הדמוקרטיה – או כפי שאני מכנה זאת בהרצאות ובחוגי בית: "כלב השמירה של כלבי השמירה של הדמוקרטיה הישראלית".6 החברה האזרחית אינה מחליפה את שומרי הסף הפורמליים, וגם אינה אמורה לעשות כן, אלא פועלת לצידם, מפקחת עליהם, ופעמים רבות היא זו שמניעה אותם לפעולה. ארגוני חברה אזרחית יכולים לזהות כשלים ועוולות שהמערכת הפוליטית אינה מזהה או אינה מעוניינת לזהות, להביא מידע לידיעת הציבור, לפנות לרשויות הפיקוח ולבתי המשפט, לקדם שינויי מדיניות ולארגן פעולה ציבורית סביב סוגיות שאחרת עלולות להיוותר מחוץ לסדר היום.
ולתפקיד הזה יש חשיבות מיוחדת בתקופת בחירות. כאשר המערכת הפוליטית כולה מתכנסת אל השאלה מי ינצח ומי ירכיב את הממשלה הבאה, נדרש שיהיה מי שימשיך לעסוק גם בשמירה על כללי המשחק: חופש הביטוי והמחאה, טוהר הבחירות, עצמאות מוסדות הפיקוח, השוויון בפני החוק וגבולות הכוח השלטוני. הבחירות אמנם מחליפות שלטון או מעניקות לו מנדט מחודש, אבל הן בוודאי לא מייתרות את הצורך לפקח עליו.
בתקופה שבה מנסים גורמים שונים להדביק תווית פוליטית לכל ארגון אזרחי ש"מעז" לבקר אותם, במטרה ליצור דה־לגיטימציה, חשוב לחדד הבחנה נוספת: החברה האזרחית אינה אופוזיציה, ובוודאי שאינה מפלגה פוליטית.
ארגוני חברה אזרחית אינם חייבים כמובן להיות ניטרליים או נטולי תפיסת עולם, שהרי מטבעם הם קמים כדי לקדם ערכים, מטרות ואינטרסים ציבוריים מסוימים. אלא שהמחויבות שלהם אינה אמורה להיות למפלגה או למועמד, אלא לעקרונות ולמטרות שלשמן הוקמו – ועצמאותם נבחנת, בין היתר, ביכולתם להציב את אותן דרישות בפני השלטון גם כאשר זהותו מתחלפת.
תפקיד החברה האזרחית בזמן הבחירות
ומתוך כך נגזרים גם תפקידיה המעשיים של החברה האזרחית בתקופת בחירות; לא לומר לציבור במי לבחור, אלא לסייע לו להבין על מה הוא בוחר.
לחברה האזרחית תפקיד חשוב בהנגשת מידע לציבור: מערכת בחירות מלאה בגוזמאות, הבטחות, סיסמאות וקמפיינים המבקשים לצמצם שאלות מורכבות לכדי מסר קצר ושטוח. דווקא במהלכה נדרשים ארגוני החברה האזרחית להביא אל הדיון הציבורי ידע, נתונים וניסיון שנצברו לאורך השנים, לבחון את הצעות המפלגות והמועמדים ולהזכיר לציבור לא רק מה הם מבטיחים לעשות בעתיד, אלא גם מה עשו כאשר הכוח כבר היה בידיהם.
שנית, תפקיד החברה האזרחית הוא להציב על סדר היום נושאים שהמערכת הפוליטית אינה מעוניינת בהכרח לעסוק בהם. ארגוני חברה אזרחית רבים מחזיקים במומחיות עמוקה בתחומים מסוימים, ומערכת הבחירות מעניקה להם הזדמנות להפוך את הידע הזה לדרישה ציבורית: לפנות למועמדים, לדרוש מהם עמדות והתחייבויות, להשוות ביניהן ולהעמיד אותן לבחינת הציבור.
ולצד כל אלה, על החברה האזרחית להמשיך למלא את תפקידה הבסיסי כשומרת סף. ממשלות אינן חדלות למשול בתקופת בחירות, והפיתוי לעשות שימוש בכוח השלטוני, במשאבי ציבור או במנגנוני המדינה לצרכים פוליטיים עשוי דווקא לגבור. לכך מצטרף בתקופה זו הצורך המיוחד בפיקוח על קיומם של דיני הבחירות ועל טוהר הליך הבחירות עצמו. לכן דווקא בתקופה הזו נדרשים מעקב, ביקורת, פנייה לגופי הפיקוח, ובמקרים המתאימים גם לערכאות המשפטיות.
במילים אחרות, בתקופת הבחירות החברה האזרחית אינה יורדת מן המגרש אלא להפך: לצד תפקידיה הרגילים, תקופת הבחירות מטילה עליה אחריות נוספת ומעניקה לה כלים והזדמנויות חדשים להשפיע על השיח הציבורי.
היום שאחרי
בסופו של דבר, ולמרות השימוש ההולך וגובר בשנים האחרונות במושג "החברה האזרחית", אין מדובר במושג מופשט ונעלם. החברה האזרחית היא אנחנו, כולנו – אזרחים ואזרחיות שבוחרים שלא להסתפק בתפקיד שניתן להם אחת לכמה שנים מאחורי הפרגוד, אלא לקחת חלק פעיל ומתמשך בעיצוב המרחב הציבורי שבו הם חיים.
בעוד חודשים אחדים ניכנס שוב אל הקלפיות ונכריע מי יקבל לידיו את הכוח לנהל את המדינה בשנים הבאות. זו זכות גדולה, ובתקופה שבה אנחנו חיים נלווית אליה גם אחריות גדולה. אבל האחריות הזו לא יכולה להיעצר ביום הבחירות עצמו; היא מתחילה לפניו ותימשך גם הרבה אחריו: במעורבות אזרחית, בדרישה למידע, בביקורת על השלטון, בהתאגדות, במחאה ובנכונות לדרוש מנבחרי הציבור דין וחשבון. כי דמוקרטיה היא לא רק האפשרות לבחור מי ישלוט בנו, אלא גם היכולת שלנו, כחברה, לוודא כיצד הוא עושה זאת.
הערות שוליים ומקורות
- ראו למשל אלקסיס דה־טוקוויל הדמוקרטיה באמריקה 550-546 (אהרן אמיר מתרגם 2008). ↩
- דוגמאות בולטות לכך הן הונגריה, פולין וסרביה. במדינות אלה המשיכו להתקיים בחירות תקופתיות ותחרות פוליטית פורמלית, לצד תהליכים הדרגתיים של החלשת עצמאות הרשות השופטת, פגיעה בפלורליזם התקשורתי, צמצום מרחב הפעולה של החברה האזרחית והחלשת מנגנוני הפיקוח על הרשות המבצעת. ראו, למשל, Freedom House, Nation in Transit 2021: The Antidemocratic Turn (2021); Michael Bernhard, Democratic Backsliding in Poland and Hungary, 80 Slavic Rev. 585 (2021). ↩
- ראו למשל דפני בנבניסטי וספיר פז "המהלכים להחלשת הדמוקרטיה בישראל 2024-2023 בהשוואה להונגריה ופולין" המכון הישראלי לדמוקרטיה (27.3.2025) https://www.idi.org.il/articles/58814?utm_source=chatgpt.com. ↩
- באנגלית: "diagonal accountability", ראו Anne Marie Goetz & Rob Jenkins, Hybrid Forms Of Accountability: Citizen engagement in institutions of public-sector oversight in India, 3 Pub. Management Rev. 363 (2001). ↩
- Melis G. Laebens & Anna Lührmann, What halts democratic erosion? The changing role of accountability, 28 Democratization 908 (2021). המחקר בחן מקרי שחיקה דמוקרטית בבנין, אקוודור ודרום קוריאה, ומצא כי שילוב בין מנגנוני אחריותיות שונים – ובפרט בין לחץ מצד החברה האזרחית והתקשורת לבין מנגנוני פיקוח מוסדיים או אלקטורליים – מילא תפקיד משמעותי בבלימת תהליכי השחיקה הדמוקרטית. ↩
- בספרות המקצועית מקובל לתאר ארגוני חברה אזרחית העוסקים בפיקוח על פעולת השלטון, בחשיפת כשלים ושימוש לרעה בכוח ובדרישה לאחריותיות כ-Watchdog Organizations, בתרגום מילולי, "ארגוני כלב שמירה". ארגונים אלה פועלים מחוץ למערכת השלטונית, אך ממלאים תפקיד משלים למנגנוני הפיקוח המוסדיים באמצעות מעקב אחר פעולות השלטון, הבאת מידע לידיעת הציבור והנעת מנגנוני ביקורת ואחריותיות. ↩