בלי חוקה, השוויון של נשים בישראל נשאר על תנאי

מה משותף לפערי שכר, לתת-ייצוג של נשים במוקדי קבלת החלטות, להדרת נשים מהמרחב הציבורי ולאלימות מגדרית?

כולם מזכירים לנו אמת פשוטה אחת: שוויון שאינו מעוגן בחוקה הוא שוויון שניתן לערער עליו.

אני מאמינה שמאבק לשוויון אינו מסתכם בשינוי עמדות או בקידום נשים לעמדות השפעה. הוא מתחיל ביצירת כללי משחק ברורים, שווים ויציבים. חוקה היא בדיוק אותם כללי משחק.

ישראל היא אחת הדמוקרטיות היחידות בעולם שאין לה חוקה שלמה. במציאות כזו, זכויות יסוד, ובהן גם הזכות לשוויון, נשענות על חוקים נקודתיים, על פסיקות בתי המשפט ועל האקלים הפוליטי המשתנה. כאשר אין עיגון חוקתי ברור, גם זכויות שנראות מובנות מאליהן עלולות להפוך מחר לחלק מהמשא ומתן הפוליטי.

דווקא בתקופה שבה החברה הישראלית מתמודדת עם מחלוקות עמוקות סביב אופייה של המדינה, מתחדדת ההבנה שחוקה אינה מסמך משפטי בלבד. היא החוזה הערכי בין המדינה לאזרחיה וקובעת מהם הערכים שעליהם לא מתפשרים, גם כשהרוחות סוערות.

מנקודת מבט מגדרית, עיגון השוויון בחוקה הוא הכרח. נשים זקוקות להגנה חוקתית שתבטיח כי זכויותיהן לא יהיו תלויות בזהות הממשלה, בהרכב הכנסת או במאזן הכוחות הפוליטי. חברה שמבקשת להעניק ביטחון, חופש והזדמנות שווה לכל אזרחיה אינה יכולה להשאיר את השוויון בגדר שאיפה בלבד.

דוגמה לכך אפשר לראות בחוק המאפשר לקדם מסלולים אקדמיים בהפרדה מגדרית, שעבר בשבוע האחרון. גם כאשר מטרתו המוצהרת היא להנגיש את ההשכלה הגבוהה לקבוצות אוכלוסייה מסוימות, עצם האפשרות להסדיר בחוק מסגרות נפרדות לנשים ולגברים מעלה שאלה עקרונית: האם השוויון הוא ערך יסוד שאינו נתון למשא ומתן, או שניתן לרמוס אותו בהתאם לנסיבות הפוליטיות?

השאלה האמיתית שעל הפרק היא איזו מדינה אנחנו מבקשות ומבקשים להשאיר לילדות ולילדים שלנו: מדינה שבה זכויות יסוד משתנות לפי הרוב הפוליטי, או מדינה שבה לכל אדם יש מעמד שווה בפני החוק, ללא קשר למינו, לאמונתו או להשקפתו.

אנחנו זקוקות להתחייבות של המדינה לאזרחיה ולהתחייבות של הדור הנוכחי כלפי הדורות הבאים.

אם אנחנו באמת מאמינות ומאמינים בשוויון, הגיע הזמן שהוא ייכתב לא רק בסיסמאות.