סוגיה אחת היא הבטחת הנגישות של הקלפיות. מדינת ישראל מאופיינת ברמת נגישות נמוכה, בשל האיסור על הצבעה באמצעות הדואר או מחו"ל וההכרח להצביע בקלפי שבמקום המגורים הרשום של הבוחר. מעת לעת נוהגת הכנסת להרחיב את הנגישות, למשל באמצעות הכרה באפשרות להצביע בבתי אבות, אך ההחלטות בעניין זה נעשות אד הוק, לפי הערכת הרוב הקואליציוני האם הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרסים הצרים שלו או לא. אין לכך מקום. יש לקבוע שמוטלת על יו"ר ועדת הבחירות החובה לקבוע הסדרים שיבטיחו הנגשה רבה ככל האפשר של הזכות לבחור, אף אם הכנסת בחרה להימנע מכך. בסוגיה זו לא נדרשה הכרעה שיפוטית, בעקבות יוזמתה הראויה של ועדת הבחירות לכנסת ה־26, להציב קלפיות בעשרות מוסדות לדיור מוגן, במסגרת סמכותה לקבוע את מיקום הקלפיות. ראוי לקבוע בעניין זה הלכה עקרונית, בדבר חובתה של ועדת הבחירות לפעול להבטחת הנגישות של מקומות ההצבעה.
סוגיה שנייה היא השימוש בתוכנות למעקב אחר מצביעים, שנועדו לאפשר למפלגות לפנות ביום הבחירות אל מצביעים שטרם הצביעו. השימוש בתוכנות אלה פוגע קשות בחשאיות הבחירות ובזכותו של בוחר שלא להצביע בבחירות. גם כאן, הימנעות הכנסת מקביעת הגבלות מפורשות בעניין אינה מקרית. זהו מקרה נוסף שבו הסמכות לקבוע הסדרים בעניין מוטלת על יו"ר ועדת הבחירות לכנסת, כפי שעשה בכל הקשור לצילום וידאו בתחום הקלפי. הותרת העניין להחלטת הכנסת, באופן שהימנעותה מהטלת מגבלות מתפרשת כ"הסדר שלילי", אינה מוצדקת. מוטלת היתה על יו"ר הוועדה חובת פעולה בעניין, כפי שאכן נעשה.
סוגיה שלישית עניינה תעמולת הבחירות. חוק הבחירות לכנסת (דרכי תעמולה) אינו מסדיר מפורשות, בכוונת מכוון יש לשער, היבטים של שימוש בבינה מלאכותית בתעמולת הבחירות. כידוע, יש סיכון ממשי להטעיית הבוחרים, באמצעות כלים טכנולוגיים (שתוצאתם מכונה deep fake), שמייחסים למועמדים עמדות מסוימות, באופן כוזב. גם כאן, מוטלת על יו"ר ועדת הבחירות, ובמידת הצורך על בג"ץ, בביקורת שיפוטית על מעשיו ומחדליו של יו"ר הוועדה, לקבוע הגבלות מפורטות בעניין. בין היתר, הכרחי לחייב לסמן בבירור תעמולת בחירות שנעשתה או נערכה באמצעות כלי בינה מלאכותית; לאסור התחזות לאחר במסגרת תעמולת בחירות, באמצעות שימוש בכלים של בינה מלאכותית באופן שעלול להטעות (בין היתר, בדרך של פירוש מרחיב של סעיף 13 לחוק דרכי תעמולה); ויש לאסור שימוש בכלי סייבר התקפיים על מנת לגנוב או לשבש מידע. יש להכיר בכך שליו"ר ועדת הבחירות סמכות טבועה (ברוח קביעה בעניין בפרשת תנועת חרות (2003)), לשם הבטחת הגינות הבחירות, שבנסיבות העניין היא, כאמור, בגדר סמכות חובה. הוראות ברוח זו נקבעו בשנת 2026 עם חקיקת סעיף 2א2 לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט־1959, המחייב סימון תעמולת בחירות שנעשתה באמצעות "נחזות עמוקה", ובכללים שפרסם יו"ר ועדת הבחירות בעניין. עם זאת, ההחלה של סייגים אלה רק על תעמולת בחירות שמפרסמת רשימת מועמדים או גוף הקשור לסיעה, עלולה להותיר פתח רחב מדי לפרסומים מסוג זה שאינם נתונים לפיקוחה של ועדת הבחירות ולהביא להטעיית הציבור.
סוגיה רביעית עניינה שלילת הזכות להיבחר. הדין הקיים מעניק את הסמכות לוועדת הבחירות המרכזית (סעיף 7א לחוק־יסוד: הכנסת), שלאור הרכבה הפוליטי, מצויה בניגוד עניינים מוסדי מובהק. בית המשפט נוהג להחיל בעניין זה ביקורת שיפוטית קפדנית (ובעניין פסילת מועמדים, נדרש גם אישורו של בית המשפט לפסילה). עם זאת, אין נוהגת בהקשר זה כמעט כלל החלה של דרישת השוויון בבחירות, בדרך של בחינת ההצדקה לפסול מועמדים ורשימות מסוימים אך לא אחרים, הנמנים עם סיעות הקואליציה היוצאת. בהקשר זה הכרחי להרחיב את דרישת השוויון ולבחון לא רק האם יש הצדקה לפסילת מועמדים שנפסלו אלא האם המדיניות שהוחלה בעניין זה היא מפלה. אין המדובר בסוגיה תיאורטית, שכן רבים מחברי הקואליציה הנוכחית, ובהם שרים, פועלים בנחישות לפגיעה בזהותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, בדרך של כפירה בשלטון החוק ובעצמאות הרשות השופטת. החלטה של ועדת הבחירות המרכזית לפסול מועמדים או רשימות מסיעות האופוזיציה תחייב לבחון לא רק האם ההחלטה לגופה מוצדקת אלא גם האם המחדל להחיל דין דומה על מועמדים מסיעות הקואליציה היוצאת אינו פוגע בשוויון הבחירות.
סוגיה חמישית היא זו של הקביעה האם חבר־כנסת "פרש מסיעה", לעניין זכותו להיות מועמד בבחירות הבאות ברשימה שכבר מיוצגת בכנסת היוצאת. המדובר במצבים שבהם חבר כנסת פועל בניגוד לעמדת סיעתו, בתמורה להבטחה למינוי בממשלה או לשריון מקום ברשימת המועמדים לכנסת. קביעה שההחלטה האם ח"כ "פרש מסיעה" מסורה לוועדת הכנסת או לוועדת הבחירות (כפי שנקבע בפרשת שיקלי (2022), עלולה לרוקן מתוכן את המגבלה שנקבעה בעניין זה בסעיף 6א לחוק־יסוד: הכנסת. הכרחי לפרש את החוק כך שהסמכות בעניין מסורה ליו"ר ועדת הבחירות ונתונה לביקורת שיפוטית, גם במצבים של מחדל, כלומר כאשר הגורמים הפוליטיים נמנעו מלקבוע שמדובר ב"פרישה מסיעה".
לבסוף, סוגיה חשובה במיוחד היא זו של אישור תוצאות הבחירות. בחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], התשכ"ט־1969 נקבע כי "משנסתיימה ספירת הקולות ותוך [שמונה ימים ממועד הבחירות], תפרסם הוועדה המרכזית את תוצאות הבחירות" (סעיף 84(א)). לאור העובדה שבוועדה יש כאמור רוב לנציגי הקואליציה בכנסת היוצאת, יש להתמודד עם החשש שהרוב בוועדה יסכל את פרסום התוצאות, אם יתברר שהקואליציה הפסידה בבחירות. בהקשר זה נדרש להבהיר כי סמכותה זו של הוועדה היא סמכות חובה. חברי הוועדה רשאים להגיש לבית המשפט ערעור בחירות (סעיף 86 לחוק הבחירות לכנסת). מניעת פרסום התוצאות תהיה בבחינת שימוש לרעה בסמכותם, ובמקרה כזה יהיה מקום לקבוע שדי בפרסום התוצאות על־ידי יו"ר הוועדה.
לסיכום, סוגיית קביעת "כללי המשחק" הנוגעים לבחירות לכנסת היא מורכבת: מצד אחד, יש מידה לא מבוטלת של שיקול דעת בקביעת הכללים, ומוטב שזה יופעל על־ידי נציגי הציבור. מצד שני, בהינתן התרבות הפוליטית שהובילה הקואליציה בכנסת ה־25, יש להכיר בכך שהחשש מפני שימוש לרעה בסמכות הכנסת בעניינים אלה – במעשה ובמחדל – הוא ממשי. מכאן ההכרח לקבוע מגבלות מוסדיות: יש להכיר בסמכות נרחבת של הכנסת לקבוע כללים בהסכמה רחבה, ובכלל זה להחליט בהסכמה רחבה שלא לקבוע הגבלות מסוימות; אך כאשר ההחלטות נעשות בקולות הקואליציה בלבד, הכרחי להכיר בסמכויות נרחבות של יו"ר ועדת הבחירות ולהחיל ביקורת שיפוטית קפדנית, להבטחת הגינות הבחירות.
הערות שוליים ומקורות
