הגישה הזו איננה רק שגויה, אלא גם מסוכנת ביותר. היא מסוכנת מפני שהיא משקפת תפיסה שטוחה של מעורבות אזרחית, מתעלמת מהמציאות הפוליטית הישראלית, ועלולה להביא לשכפול המערכת הפוליטית העכשווית ויחסי הכוח במסגרתה ולמניעת שינוי אמיתי. במקום לפרוץ נתיבים חדשים ולחזק את האמונה ביכולת להשפיע, השדר למחנה המחאה הוא לקפל כנפיים. אני סבורה שההפך הוא הנכון: המחאה אינה מתייתרת ערב בחירות, אלא הופכת קריטית מאי פעם. כדי להסביר מדוע, יש לעמוד על מספר מאפיינים מבניים המייצרים "משולש ברמודה" שבו טובעות באופן שיטתי רוב מפלגות מחנה השינוי, ושבעטיים נדרשת בדחיפות תנועת מחאה מודעת שתשמש כקטר רעיוני ותחלץ אותנו מבור הזליגה המתמדת של הזירה הפוליטית לכיוון ימין.

המאפיין הראשון הוא מנהיגות נגררת ולא מובילה. התרבות הפוליטית מעצבת הנהגה שברובה אינה מציעה חזון ארוך טווח, אלא משועבדת לסקרים ולטרנדים, מנוהלת לפי מה שהיא חושבת שהציבור רוצה לשמוע באותו רגע, ואינה מנסה לעצב דרך חדשה.

המאפיין השני הוא היעדר אלטרנטיבה אידיאולוגית ותפיסת "המרכז החלול", מושג שטבע ד"ר ש"י אגמון לתיאור מפלגות הבנויות סביב ריק רעיוני.1 מפלגות אלו מונעות בעיקר מהרצון להחליף את השלטון, אך בלי לייצר תחרות פוליטית ערכית. הן נמנעות מהצגת עמדות ברורות בסוגיות הליבה – כמו פתרון הסכסוך, יחסי דת ומדינה ושוויון אזרחי – כדי לא להרחיק בוחרים, ומאמצות פופוליזם ביטחוני בניסיון לאגף את הימין מימין. היעדר אלטרנטיבה רעיונית מחליש את מצביעי השמאל־מרכז ושוחק את ערכי המחנה הליברלי ואת יכולתו להגיע לשלטון. הטרגדיה של המחנה הליברלי היא שמנהיגיו מאמצים את הפרדיגמה הפוליטית השלטת של הימין, ובמקום לאתגר אותה מנסים גם הם להדהד אותה ובגרסה חיוורת ולא אטרקטיבית.

המאפיין השלישי הוא מגמה הרסנית של דה־פוליטיזציה. הזירה הציבורית עברה תהליך של ריקון מתוכן פוליטי אמיתי. המערכת הפוליטית בורחת מהכרעות מדיניות תוך הצהרות על מורכבותן או חוסר ההסכמה לגביהן, וממירה אותן ב"ניהול" המצב. תהליך זה מייצר תעתוע מניפולטיבי שלפיו שימור המצב הרע הוא "ניטרלי" ואילו הצעות לשינוי הן "פוליטיקה שלילית", וכך מתקבעת תודעה ציבורית של מציאות כגזרת גורל בלתי ניתנת לשינוי.

המאפיין הרביעי הוא ההשטחה הפופוליסטית של בעיות עומק. הימין הפופוליסטי, המבוסס על דיבור "בשם העם" ועל גלגול אשמה על אליטות ו"דיפ סטייט", משתמש בחרדות קיומיות כחומר בערה וכתירוץ לכישלונותיו. במקום להתמודד עם בעיות מורכבות, הפופוליזם מציע קונספירציות וסימון אשמים פשוט: בג"ץ, היועצת המשפטית לממשלה, האליטות או המחאה.

שילוב המגמות הללו מבהיר מדוע הבחירות לבדן לא יכולות להיות הדבר היחיד שנטיל עליו את יהבנו. אם נשקיע את כל המשאבים רק בבחירות, נשקיע אותם במערכת חלולה, ונקבל מפלגות שמפחדות להציע חזון אלטרנטיבי ומסתפקות ב"ניהול יעיל יותר" של המציאות המעוותת. השלטון שנכשל ואחראי לאסון הגדול שארע בישראל עלול להישאר על מכונו רק בגלל ההרגל או בגלל הפחד של חלקים בציבור משינוי.

בהיעדר מנהיגות פוליטית מספקת, תפקיד המחאה בתקופת בחירות הוא להיות ההנהגה הרעיונית. אסור למחאה לדעוך; מוטלת עליה החובה לעשות את מה שהפוליטיקאים לא מעזים לעשות: להציע אלטרנטיבה, לייצר תחרות פוליטית אמיתית ולעצב חזון לשינוי עומק. על הרחוב הליברלי לשמש כקטר רעיוני שימשוך את מפלגות גוש השינוי להתחייב לכיוונים שהוא ישרטט. הרחוב חייב להרים מסך מעל הדה־פוליטיזציה, להחזיר לשיח את המילים האסורות – "שלום", "פתרון מדיני", "כיבוש", "זכויות אדם", "שלטון חוק" ו"שוויון" – ולתבוע מפת דרכים ברורה. המתמודדים על ייצוג המחנה חייבים להימדד ברמת מחויבותם להגשמת החזון הדמוקרטי המהותי. בנוסף, המחאה צריכה לשבור את הייאוש הציבורי באמצעות גיוס אזרחי נרחב, כדי להביא אנשים לקלפי לא רק מתוך פחד אלא גם מתוך אמונה שיש עבור מה להילחם.

אילו היינו נשמעים לאורך ההיסטוריה לקריאה "לחכות לבחירות", נופיה המוסריים של ישראל היו נותרים צחיחים. כשמנחם בגין זעק ב-1952 נגד הסכם השילומים, הרחוב נתן קול לכאב של מיעוט שנותר ללא פתחון פה בממסד. ב-1982, לאחר אירועי סברה ושתילה, הרחוב כפה את הקמת ועדת החקירה הממלכתית והוכיח כי המוסר אינו יכול להמתין לקלפי. גם המחאה החברתית ב-2011 והמחאה נגד ההפיכה המשטרית הוכיחו כי ניצחון בבחירות אינו צ'ק פתוח לרמיסת ערכי יסוד. אילולא היציאה לרחוב המשטר היה משתנה ללא התנגדות, ההסדרים החוקתיים היו נקבעים בחשיכה וישראל הייתה עלולה לאבד צורה, מצפון, דרך ועתיד.

דמוקרטיה אינה מסתפקת בהצבעה אחת פעם בארבע שנים והיעלמות עד הסיבוב הבא. דמוקרטיה היא תרבות פוליטית חיה ומעורבות אזרחית מתמדת. הפרדוקס בגישת השלטון נחשף כאשר מנהיגים טוענים כי הציבור אמור לדבר רק בבחירות, אך בו־בזמן מגנים מחאות הקוראות לבחירות מוקדמות – ובכך מבקשים להתיר לציבור לצעוק רק כל עוד הצעקה אינה משנה דבר. מחאה שאסור לה להשפיע אינה כלי פוליטי, אלא שסתום לחצים ציני.

ישנו גם העתיד וגם הוא זקוק למאמינים, למי שיעזו לדמיין אותו ולפעול למענו. התפקיד העמוק ביותר של המחאה כעת הוא לעבור מהתגוננות לבניית תשתיות ארוכות טווח ולשרטוט תמונת עתיד חיה וסולידרית. על המחאה להמשיך לעמוד על המשמר ולהזכיר את הקשר בין ערכי היסוד לפוליטיקה העכשווית. השיקום יהיה ארוך והדמוקרטיה תינצל בעיקר בזכות מי שיעמוד על המדרכה בכיכר ויסרב להיעלם בתוך השקט הכללי.

וכשאנחנו ניצבים ברחובות, אל מול המערכת המנסה לצמצם את קיומנו לפתק הצבעה חרישי, מזכיר לנו דויד גרוסמן את חיוניות שליחותם של האזרחים, בנאי התקווה ושומרי דמותה של המדינה. הוא מזכיר לנו כי גם כשהקלפיות ייסגרו, המחר הישראלי תמיד יישאר תלוי באותו אדם שמסרב לאפשר לחזון לגווע ולחלום להזדהם, ומול מרכז חלול ממשיך לשמור על האור הפנימי דלוק, צועד קדימה ומסמן את הכיוון:

"… ויש למען מי להילחם,

הכול כעת תלוי בכם,

עכשיו הזמן לקום, לחיות,

להיות לעם או לא להיות,

להיות אדם או לא להיות –

ויש למען מי ויש למען מה,

והכול תלוי

על בלימה". 2

הערות שוליים ומקורות

  1. Shai Agmon Israel's Complicit Center Boston Rev. (May 3, 2025) https://www.bostonreview.net/articles/israels-complicit-center/?utm_source=chatgpt.com. ↩
  2. מתוך דברים שנשא הסופר דויד גרוסמן בעצרת המחאה בקפלן ביום 22.6.2024. ↩